top of page

אגדת/ה שמ(י)מית: שממית על גב פח מנעול לוהט – בלי עין רעה🧿


תמונה 1 - בעקבות זיקית בת מזל, אמנית – חן שיש, אוצרת – דרורית גור אריה. גלריה שכטר, אוקטובר-דצמבר 2021, תל אביב
שְׂ֭מָמִית בְּיָדַ֣יִם תְּתַפֵּ֑שׂ וְ֝הִ֗יא בְּהֵ֣יכְלֵי מֶֽלֶךְ׃

משלי ל', פסוק כח'


השממית מופיעה פעם אחת במקרא – בספר מישלי בפרק ל, פסוק כח. הפרק כולל את דברי החכם אָגוּר בִּן יָקֶה (פסוק א'), כינוי לשלמה המלך או לחכם אחר ששלמה שילב את דבריו בספרו. לפי אחד הפרושים השְׂמָמִית או הסְמָמִית, פרט ממשפחת הלטאות 1 , נמנית על אחד מארבעת היצורים הזעירים בטבע, שלמרות קטנותם, ממדיהם המצומצמים וחולשתם הגופנית, מצליחים בזכות חוכמתם לשרוד אף יותר מבעלי-חיים גדולים וחזקים יותר. השממית כמו הברואים הזעירים האחרים המוזכרים בפרק, הנמלה, השפן והארבה (מישלי ל, פסוקים כד-כח), עשויה להיות דוגמה, אות ומופת לו לאדם. ללמדו איך לחפות, להתגבר, על חולשותיו בכלל, ועל חולשותיו שנובעות מקטנות גופו והעדר חוסנו הפיזי בפרט. השממית, אומר לנו המחבר המקראי, מצליחה להסתדר יותר מכל היצורים הזעירים האחרים שהוזכרו – היא מגיעה ל"הֵ֣יכְלֵי מֶֽלֶךְ", כלומר, תופשת את השלטון על כולם. ובמילים אחרות, אפשר שהכתוב בא להדגיש את מעלת החכמה; גם היצור הקטן והחלש ביותר כמו השממית, שמתהלך בעולם לבדו, בבדידותו – שהרי הארבה, למשל, חי בקהילה ופועל בקבוצה – יכול להגיע למעמד הרם ביותר, להיכלי המלך, אם הוא פועל בתושייה, בתבונה. השממית, אולי בזכות היכולת הפיזית שלה להיאחז בעצים, במשטחים ישרים ואף חלקים, בקירות או בתקרות, באמצעות כפות רגליה ובאצבעותיה המצוידות בכפתורי הדבקה, מסמלת את היציבות, האחיזה האיתנה במקום, השליטה במצב ואת השלטון.


אם כן, מיהי ומהי השממית, שעל פי התנ"ך מטפסת בהיכלי המלך; שלפעמים מופיעה על קירות בתינו ושנמצאה על קמעות, קערות חרס שעליהן טקסטים בארמית מהתקופה הביזנטית; שרבים מאמינים כי היא סימן להגנה, לשמירה, להשגחה, לברכה ולמזל טוב; שהיא בסיס לקמעות והשבעות שאמורות לספק הגנה ברגע הרגיש ביותר לו לאדם; שהיא נקשרת במיוחד להגנה על יולדות, נשים, תינוקות וילדים.


"אגדת שממית" נשתמרה במספר גדול של קמעות קדומים ובקערות חרס עתיקות כהגנה על יולדות וכנגד שדים. לרוב הקמעות והקערות נקברו בחלל הבית כדי להגן עליו ועל יושביו. לאגדת שממית גרסאות רבות. חלקן שונות אחת מהשנייה ואפילו סותרות. ברוב הגרסאות מסופר על אישה בשם שממית או סממית, ששד בשם סידרוס הרג את 12 בניה. שממית האומללה והמפוחדת נמלטת מפניו אל מקום מסתור – הר מבודד. שם היא יולדת בן נוסף. לאחר זמן מגיעים אל מקום המסתור שלה שלושה מלאכים; סוני, סוסוני וסניגלי. המלאכים מתדפקים על דלתה שתכניס אותם לביתה. תחילה היא מסרבת. כשהיא נעתרת להם נכנס איתם גם סידרוס, השד המרושע, שהורג את בנה הצעיר.2


שממית שבורת הלב ומוכת הגורל מבקשת משלושת המלאכים לטפל בשד, ושולחת אותם בעקבותיו. הם רודפים אחריו ותופסים אותו בלב ים. שם הם משביעים אותו שלא יהרוג עוד תינוקות. עם השנים, שמות המלאכים האלו התגלגלו אל דמותם של המלאכים סנוי, סנסנוי וסמנגלף, ששמותיהם נפוצים מאוד בקמעות להגנה על יולדות ועל תינוקות.


רבקה אליצור-ליימן, חוקרת קמעות יהודיים מהעת העתיקה, חקרה גרסה מאוחרת, מעט שונה של אגדה, המופיעה גם היא בקמעות בכתב ארמי מהתקופה הביזנטית. הגרסה המאוחרת קושרת את שממית עוד יותר אל הקמעות שנועדו להגן על היולדת ותינוקה ומאירה היבט פמיניסטי ומגדרי של האגדה.3 פתיחת הסיפור על פי המחקר של אליצור-ליימן זהה, אלא שלאחר ששממית בורחת אל ההר, המלאכים הם אלו שהורגים את בנה והיא זו שבורחת לאחר מכן אל לב הים.


אליצור-ליימן במאמר דנה בגרסאות שטענו להרג שביצעו המלאכים בבנה של האישה שנפגעה משד מרושע, מסידרוס, שהרג את כל ילדיה הקודמים. החוקרת מנסחת את השינוי, את פגיעתם של המלאכים, סנוי, סנסנוי וסמנגלף, באישה האומללה, מי שהיו למעשה אמורים להגן עליה. היא מציגה גרסת ביניים נוספת, גם היא מתוך קמעות וקערות. בגרסת הביניים שממית מזוהה כ"לילית", כלומר, שהיא עצמה שדה ומכאן שבניה הם שדים שצריך להרוג. לרבות את בנה הצעיר המזוהה כ"בנה של נעמה", שדה לא פחות מפחידה, שעל פי המסורת סייעה ללילית בהרג תינוקות, וגם מפניה יש להישמר ולהגן. על פי גרסה זו שממית השכולה מדירה את עצמה להר מבודד לאחר ש-12 בניה נהרגו ומרוב צער היא הופכת לשדה מטילת מורא שנוקמת על הפגיעה ופוגעת בעצמה בתינוקות אחרים. לכן, הילד שנולד לה בזמן גלותה על ההר הוא גם בן של שדה בעצמו, שיש להגן על העולם מפניו. על כן מגיעים המלאכים ופוגעים בו, ולא מסתפקים בכך אלא רודפים אחרי שממית ומשביעים אותה שלא תפגע יותר בתינוקות.


גרסת הביניים שבין המסורות, הגרסאות, ששממית היא בעצמה, לכאורה, השדה רוצחת הילדים, עשויה להיקרא ולהתפענח כגרסה שחושפת הטיה מגדרית מסורתית מובהקת; ראשית כתירוץ, אמתלה, סיבה שנועדה לגבות ולהצדיק את מעשה ההרג הנבזי של המלכים. מעבר לכך, הגרסה לפיה כאילו מקור הרוע הוא בשממית עצמה המואשמת כאם ההורגת את עולליה, יכולה להיקרא כפריעה של המודל הדיכוטומי, הפטריארכלי והמובן מאליו של ה"טוב" המוחלט מול ה"רוע" התהומי בכלל; תפיסה מורכבת יותר של הגרסאות שמציבות בפשטות את ה"טוב", בדמותם של המלאכים, מול הרוע הצרוף, בדמותו של השד סידרוס. ואפשר שניתן לפענח את הסיפור כנרטיב מורכב ודיאלקטי של טוב ורע גמיש, יחסי ונסיבתי ולחלץ מהסיפור נקודת מבט מגדרית, פמיניסטית מוצקה יותר שלפיה ברור לחלוטין מדוע הסיפור הזה נקשר בעבותות להגנה מפני סכנות הלידה והינקות. בגרסת הביניים בולט בברור הפחד הקמאי, הסמוי עתיק היומין והקדום של הגבר מפני האישה, המתקשר למוטיבים ארכיטיפים של גוף ופיתוי בכלל ופחד מפני האיבר הנשי, הרחם, מקור העולם, מרחב ההולדה והפוריות, הסודות והידע הנשיים בפרט.4


כמו האישה-שדה שממית מהקמעות, גם כלפי שממיות, ולטאות בכלל, התפתח במסורות שונות יחס אמביוולנטי מסוים של משיכה-דחייה, אהבה-פחד, ברכה-קללה, טוב-רע וכדומה. יש שיחסו לשממיות, לטאות, כוחות קסם ונעשה בהן שימוש ברפואה עממית, בעיקר במזרח התיכון הקדום ויש מי שנרתעו מהן, בשל האמונה שמדובר בלטאה רעילה שמסממת את הנוגעים בה במובן הממשי והמטאפורי. הסלמנדרה, למשל, נחשבה כבעלת קשר מיוחד לאש וכבעלת כוח רב מצד אחד. נאמר עליה גם שהיא מביאה מזל טוב ואסור לגרשה אם היא נכנסת לבית מצד שני.


באוקטובר אשתקד הציגה חן שיש את זיקית בת מזל בגלריה שכטר בתל אביב באוצרותה המאגית והמכשפת לא פחות של האוצרת הפרוגרסיבית בשדה המקומי והבינלאומי דרורית גור אריה; קירות צבועים למחצה בצבעי טורקיז של "עין הרע" הקַבָּלי (תמונה 5), ציורים תלויים על קירות אבנים כבדות ועתיקות במעין כוכי תפילה. עבודות קטנות, צלמיות, צלחות חרס, קערות, קמעות, אותיות, חוטים, מסכות נטולי שיניים, מוצגות כמו בתצוגה ארכאולוגית בוויטרינות שקופות. חיות קטנטנות, לטאות, שפיריות, פרפרים, עכבישים, זוחלים וזנבות חתוכים של זיקית (תמונה 4). חלקי גוף קטועים מציצים מבעד לשכבות הצבע הממסכים-מגלים ועיניים ריקות נטולות גוף מביטות. כמו דבר מה תזזיתי, סוער בלתי מפוענח וסודי "הולם את הניירות המיידיים והישירים של שיש" אומרת לנו גור אריה בטקסט הפואטי של התערוכה שמצורף להלן "ואת הציפורים המקננות ביניהם, את הלבבות המעוקמים, את חוטי השני למזל וברכה. אולי אלה דווקא עיני הדמעה הכחולות הנמהלות בצבעוניות מונוכרומית בשחור, לבן, אפור ואדמדם, ותמיד בהכתמות זהב".5 הכל עוטף את הצופה מכל עבר. כאילו הושלך.ה למקסם של יקום מאגי מכושף, וודו. זירה פולחנית תת-קרקעית (המבנה הארכיטקטוני העתיק של המדרגות המובילות לגלריה) של ריטואליים ספיריטואליים קדומים של זמן, מרחב וחלל אחרים.


"כשהגעתי לגלריית-המערה בבית שכטר, זה הזכיר לי את בתי האבן העתיקים בעיר העתיקה בצפת, עיר הולדתי". אומרת לי האמנית בשיחה שקיימתי איתה בעת שביקרתי בתערוכה,6" שם היו שממיות מטפסות חופשי על הקירות ונצמדות וחלילה לנו מלגרש או לפגוע בהן כי ביום שהן באו לבקר – זה יום המזל.

קיוויתי לעצמי תערוכה עם הרבה מזל. כשדרורית האוצרת דיברה על נושא התערוכה שהוא קמעות מיד התחברתי למוטיב של השממית. אך חשבתי שמתאים יותר זיקית כי היא קשורה לתנועה, מזכירה לי את עצמי בתזזיתיות. ולצבע, השתנות הצבע, ובאופן הזה לאמנות.

יש שממיות כמו הזיקיות ממשפחת הלטאות שמחליפות את צבען.

ציירתי זיקית היברידית בגודל של כמעט חמישה מטרים בקומה העליונה של הגלריה ובקומה התחתונה גם סוג של זיקית קטנה, למזל".


תמונה 2- חן שיש, "זיקית", מתוך זיקית בת מזל, אקריליק ועלי זהב על נייר, 140450x, 2021. עבודה מותאמת חלל. צילום: יגאל פרדו

הדבר המפעים, מושך-מפחיד-מרתיע, ביותר בעיניי בתערוכה של שיש, הוא דווקא הסיפור האגבי, לכאורה, שספרה על השממית שמצאה לפני מספר ימים על מנעול דלת הסטודיו שלה:

"כשיום אחד באתי לפתוח את הסטודיו ליד המנעול נחה לה במשך כל היום בלי תזוזה שממית. כולה מנומרת, עורה מפוספס, עור שקוף למחצה. נמרה על הדלת, כולה שמירה, הרגשתי מוגנת. הבנתי את כוח המחשבה והרצון שקראתי לה שתביא מזל גם לתערוכות הבאות. שמחתי להתברך ולהיות ברוכה בה. הגיעה המלכה מהכלי מלך אל הסטודיו הפרטי שלי".

תמונה 3- חן שיש: "ליד המנעול נחה לה במשך כל היום בלי תזוזה שממית"

מה שחצה את הקירות המהודקים של הגלריה – החלל הציבורי, את הספירה של האמנות, הזירה של אניני הטעם יודעי ויודעות החן – למרות האופי המערתי-רוחני-מאגי-קמעי שלה, וזלג לספירה של החיים, אל הארציות החומרית והגולמית, היא השממית. אולי אותה שממית, "אישה-שדה", מקירות נוף הילדות ההיולי וימי התום של האמנית – העיר צפת, הסמטאות הצרות בדרך לבית הכנסת, הבית, המשפחה, המקובלים והחכמים, בתי הטהרה, עושות הכשפים, הצבעים, הקמעות, הריחות והזיכרונות הכל-כך מוחשיים וקונקרטיים במופשטותם הרוחנית והעטופים במעטה סודי של ידע מאגי נשי – שהפכה לזיקית מדומיינת, ברוקית ועודפת, מטילה אימה ומפלצתית, בתערוכה (תמונה 2, 4) ושחזרה ליקום התל אביבי, למציאות; למנעול הלוהט של דלת הסטודיו של שיש ברחוב אבן גבירול, להארדקור של מחוז החילוניות (תמונה 1, 3). ובמלים אחרות מהחלל הציבורי של הגלריה, הספירה של האמנות, הסדר והאסתטיקה של הייצוג לחלל הפרטי והאינטימי של שיש, לפתח הבית הקונקרטי שלה כשממית ממשית חיה ואמיתית; לטאה עם עור לבנבן-שקוף מוכתם בכתמים חומים דימוי נמר מפוספס שנתפסה והתפענחה בתודעה של האמנית כאות משמיים וכסימן של הגנה, השגחה עליונה, מזל וברכה היישר להֵ֣יכְלֵי המֶֽלֶךְ המקודשים בחילוניותם של המלכה הארצית.


תמונה 4 - חן שיש, "זנב", מתוך זיקית בת מזל, מראה הצבה, גלריה שכטר, תל אביב, אוקטובר- דצמבר 2022.צילום: יגאל פרדו

"הדבר שהבדיל בעל חיים מאדם היה היכולת האנושית למחשבה סמלית," אומר לנו הסופר ומבקר האמנות ג'ון ברג'ר במסתו המתבוננת בבעלי החיים. "יכולת שלא הייתה נפרדת מהתפתחות של לשון, שבה המלים הן סימנים המסמנים דבר-מה הנבדל מהן. והנה, הסמלים הראשונים היו בעלי חיים. הדבר שהבדיל בני אדם מחיות נתהווה מתוך היחסים ביניהם".7 יחסים שעלולים או אולי עשויים בהקשרה של האמנות, ולעניינה של חן שיש ושל דרורית גור אריה בתערוכה זו ובכלל, להתפרש ולהתפענח כדיאלקטיקה של תשוקה מצד אחד והפרעה מצד אחר. כוחות פנימיים מסונכרנים של התענגות והטרדה, עונג וכאב, ריגוש וסבל, הצפה וריקון – שני תהליכים נפשיים מהופכים המזינים, סותרים, מתנגשים, מטלטלים ומשלימים זה את זה. שני תהליכים הכרחיים הניצבים בבסיס הייצר, הייצור והיצירה בכלל; דיכוטומיה של כוחות סותרים הפועלים בו זמנית. בלתי אפשרי שלא להעלות על הדעת בהקשר זה את עבודותיה של האמנית אנט מסאז'ה ואת התערוכה תשוקה, הפרעה שמוצגת בימים אלו במוזיאון תל אביב.


אגדת שממית של שיש היא אגדה שמימית, אלוהית, אות משמיים, מסמן ברור של הגנה, בריאות, מזל, השגחה והצלחה. אולי אישה, אולי שדה ואולי שתיהן גם יחד.

העיקר והחשוב ביותר הוא – שרק יהיה בלי עין הרע !🧿

מימני בתשוקה-הפרעה

אליכן בנות מזל !


תמונה 5- חן שיש, (מימין) "ציפור", מתוך זיקית בת מזל, קולאז', אקריליק ועלי זהב על נייר 3030x, (משמאל), "ציפורים", קולאז', אקריליק ועלי זהב על נייר, 10x10, 2021. הצבה בחלל. צילום: יגאל פרדו

תמונה 6 - חן שיש, "צלמית", מתוך זיקית בת מזל, אקריליק על חימר לבן, תלת מימד, 2021. צילום: יגאל פרדו

חן שיש - נולדה בצפת בשנת 1970, חיה ומתגוררת בתל אביב עם בתה תמר-לואיז. שיש פועלת במגוון רחב של מדיומים כמו ציור, רישום, קולאז', עבודות על צגי טלוויזיה, ציורי קיר גדולי מידות ומייצבים. עבודותיה מוצגות במוזיאונים מרכזיים ובגלריות רבות בישראל ובעולם. מקצת מהתערוכות שהציגה הן: 1995 - "מיצב בכנסייה הפרוטסטנטית", וואדי-ניסנס, חיפה, 2008 - "עצבים שרים", גלריה אלון שגב, תל אביב, 2015 - "כלה תוניסאית", גלריה גורדון, תל אביב, 2017 - "מִפתח המחשבה", גלריית אנה מרה קונטמפורנאה, רומא, איטליה, אוצרת: ג'ורג'יה קלו, 2018 - "שטח תפוס", איי קיי פרוג'קטס, לימה, פרו, אוצר: אילן קרפיו, 2021 - "אני בעיניין של הדברים" - מרכז גוטסמן לתחריט, קיבוץ כברי.

דרורית גור אריה - היא אוצרת, חוקרת אמנות וכותבת המתמקדת בדינמיקה של תרבות במרחב הגיאופוליטי. עומדת בראש התוכנית לאוצרות בסמינר הקיבוצים ואוצרת את הגלריה לאמנות בפקולטה. היא אוצרת ראשית של BALCONY-קולקטיב אוצרים בינלאומי. בין 2019 - 2020 ניהלה והייתה אוצרת ראשית של מוזיאון פתח תקוה לאמנות. אצרה עשרות תערוכות בישראל ובזירה הבינלאומית. בהם בביאנלה הבינלאומית Mediations פוזנן, פולין, בביאנלה לאמנות עכשווית בדרזדן, תערוכת האמנות הישראלית העכשווית הראשונה בניקוסיה, קפריסין, תערוכת בגלריה הלאומית בניו דלהי, תערוכה בטולון ובגלריה הציבורית לובלין ועוד.
פרסמה ספרים ומאמרים בקטלוגים ובכתבי עת בישראל ובעולם. היא זוכת פרס האוצר מטעם משרד התרבות ובעלת עיטור מסדר אבירות צרפת לאמנות מטעם ממשלת צרפת. גור אריה נכללה ברשימת האוצרים המשפיעים של מגזין טיים אאוט, ומגזין פורבס. מגזין מונוקל הכתירה כאוצרת מספר אחת שאינה חוששת מלהציג תערוכות חברתיות ופוליטיות .

זיקית בת מזל- דרורית גור אריה
.pdf
הורידו את PDF • 97KB


1 להרחבה של התרגומים המוקדמים והמאוחרים לשממית המופיעה במשלי ראו: "השממית", מאת אלקנה ביליק, בית מקרא סד, תשרי כסלו תשל"ו.

2 להרחבה ראו: https://blog.nli.org.il/sodot-semamit-gecko 3 Elitzur-Leiman, Rivka (2016), "Aramaic Amulet in the Collection of the Bible Lands Museum Jerusalem — A New Version of the Ancient Smamit Legend", Published by: Israel Exploration Society, Vol JOSEPH NAVEH, pp. 4-10. https://www.jstor.org/stable/26732464 4 להרחבה בנושא הרחם כמקור ידע נשי מובהק בהסטוריה של האנטומיה בעת העתיקה וברנסנס, ראו: Park, Katharine, (2010), Katharine Park, "Secrets of Wom", in Secrets of Woman Gender, Generation and the Origins of Human Dissection, New York, Zone Books. 5 מתוך הטקסט התערוכה של דרורית גור אריה. ראו מצורף לפוסט זה בהמשך. 6 דצמבר 2021

7 ברג'ר, ג'ון (2012), "למה להתבוננן בבעלי חיים?", מתוך על ההתבוננות, עריכה ותרגום מאנגלית א' דותן, תל אביב, פיתום, עמ' 13.

Comments


bottom of page