אווה // חווה ראוכר
בחמש אחר הצהרים הייתה אווה עוברת ברחוב הראשי של העיר. מלכה, זקופה, גבוהה, אלגנטית, יפה. זוהרת כמו כוכבת קולנוע של פעם. עם רגלים דקות וארוכות ומבט מתנשא, מציצה בזוויות עיניה, ימינה ושמאלה, מעל ראשי העוברים ושבים, בודקת תגובות.
אווה האישה האירופאית הזרה, המלכה האצילה משם שחיה עכשיו כאן עם כל הפרימיטיביים הלא מחונכים. ציירתי אותה.
עברו שנים רבות ושוב ביקשתי לצייר אותה. אווה אמרה שהיא חולה, ויש לה רק שלושה חדשים לחיות.
"לכי לבית חולים", אמרתי לה. היא הלכה וקבלה טיפול כימותרפי. היה לה שם חרא עם כל הפרימיטיביים. היא טלפנה אלי ואמרה שאבוא מיד לקחת אותה הביתה באמצע הטיפול, כי בבית חולים הורגים אותה והיא רוצה לחיות. "אם לא הביתה, אז קחי אותי לבית חולים אחר" היא אמרה, "כי פה זה חרא ושם יהיה טוב מאד". "בואי מיד ! את לא מבינה, אני אסביר לך אחר כך הכל". נבהלתי מאד.
חברתי חיה, הסקפטית, השיפוטית, זו שאף פעם לא מפרגנת, אמרה שזו סיטואציה מאד מעניינת של יחסי מודל-אמן שיצאו משליטה. ערבוב מרתק בין אמנות לחיים. האמן מאבד את העמדה הבטוחה של המתבונן מהצד והמודל הופך לגולם שקם על יוצרו.
"כוון שציירת כמה ציורים גדולים שלה, יצרת מחויבות ברורה, את חייבת להציל אותה, אחרת המצפון יציק לך כל ימי חייך" .
חיה, "אין לי כוחות" עניתי, "רק חרדות ומחשבות טורדניות ואם את לא מאמינה, יש לי פתק מפסיכיאטר".
חברתי מרים אמרה שאני צריכה לשמור על עצמי, ומה פתאום הגולם קם על יוצרו.
"אווה לא יצירה שלך אלא של בורא עולם, והוא כבר ידע מה לעשות".
צלצלתי לאווה, ושאלתי אותה אם היא רוצה פסיכולוג.
אווה לא רצתה פסיכולוג וגם לא לדבר איתי. רק להיות בשקט עם עצמה.
צלצלתי לבית החולים ושם הודיעו לי שאווה עזבה, והם לא יודעים לאן.
המחשבות הטורדניות לא פסקו, בתפילה של בוקר פניתי לבורא עולם שיעזור.
"הצילני בורא עולם, אני רק אמנית המתבוננת במציאות מבעד לחלון של הציור. האם לא עומדות לזכותי שפת האמנות העשירה שלי, הקומפוזיציות המפוארות, הכתמים היפים, העומק הצבעוני והרצון לפרוץ גבולות בחיפוש אחר האותנטי, המקורי, החדש, המפתיע, כזה שלא עשו קודם"?
הפסוקים שאמרתי הפכו לאיזה בליל לא ברור. מתוכם שמעתי את קולו המונוטוני של בורא עולם "האמנות היא בבואה קלושה ונחותה של המציאות. ניסיונות האמנות להמציא חוקים אסתטיים חדשים כדי להבין ולשנות את המציאות, הם מעוררי רחמים. אני לוקח את אווה אלי, ואת תחזרי לפינה שלך. אל המקום של האפורים, אל המקום שאין בו ניגוד ברור בין בהיר לכהה, בין שחור ללבן. למקום של הספק, של חוסר הבהירות ואי הוודאות, למקום של השקט והאין מילים, תחזרי לסטודיו, שם מקומך! וכשתגיע שעתך אבוא לקחת גם אותך".
***
חוה ראוכר אמנית רב תחומית, העוסקת בציור, פיסול, מיצב, וידאו, ועבודות במרחב הציבורי. בשנים האחרונות העיסוק בגוף הוא מרכזי ביצירתה; גוף בעירום קיומי, עירום לבוש, גוף צעיר, גוף מזדקן ולאחרונה גוף שהגיע שעתו. העירום של ראוכר הוא עירום קיומי וריאליסטי שחף מכל רמזים ארוטיים.
ראוכר הציגה בגלריות ובמוזאונים חשובים בארץ ובעולם כמו: מוזאון ישראל, ירושלים. מוזאון מאנה כץ, חיפה. מוזאון וילפריד ישראל לאמנות וידיעת המזרח, קיבוץ הזורע. מוזאון ההיברו יוניון קולג', ניו יורק. מוזאון ראובן ועדית הכט, חיפה. מוזאון אוונסוויל, מאונט ורנון, אילינוי, ארה"ב. מוזאון ע"ש מיטשל, אילינוי ארה"ב. מוזאון ע"ש שטיינברג, סנט לואיס מיזורי ארה"ב.
[1] לניתוח ולפרשנות מפורטים של הציור הזה ראו:
ליאת ארלט סידס בביקורת ספרות על הספר נשים וזיקנה- מגדר וגילנות בראי האמנות בישראל, של טל דקל.