top of page

האידאה


אסתר עלון ז''ל, ירושלים, 2012, צילם: צדוק עלון

כמדי ערב שמחה נכנסת לביתי. היא מניחה על השולחן במטבח קופסה גדולה. "איפה אסתר?" היא שואלת, ואני עונה שאסתר התקשרה והודיעה שהיא מטפלת בשניים מנכדיה ושתאחר. שמחה ואסתר גרות לא רחוק ממני. אנחנו מתראות לעתים תכופות. הן מגיעות אלַי כי לי קשה לצאת מהבית בגלל בעיות בברכיים. אסתר ואני חברות משכבר הימים. שמחה חברה של אסתר. את ההיכרות עם שמחה יזמתי אחרי שאסתר סיפרה לי כי יוסף, בנה של שמחה, קפץ לים כדי להציל ילדה טובעת וטבע בעצמו. הסיפור נגע לליבי ורציתי להביע תנחומים, אז ביקשתי מאסתר להתלוות אליה לשבעה. בבית של שמחה הצגתי את עצמי, ולאחר ימי האבל שתיהן באו לבקר אותי. מאז הקשרים בין שלושתנו טובים מאוד, ואנחנו נפגשות כמעט מדי ערב.

שמחה עיראקית ואסתר פרסייה. משפחתי עלתה ארצה מגרמניה בשנות השלושים. הורַי ברחו משם כי מהר מאוד הבינו שהמפלגה הנאצית מסוכנת ליהודים. כשהייתי ילדה התגוררתי בחולון, שבה אני חיה עד היום, ושם הכרתי את העולים ממצרים, מתימן, מעיראק, מכורדיסטן, מפרס וממרוקו. שם גם הייתי עדה לבניית הארץ על ידי בני הדור של הורַי.


הידידות שלי עם אסתר קרובה ורבת שנים. היא החלה בימי בית הספר העממי. כילדות דמיינו שאנחנו אחיות. בילינו יחד שעות ארוכות, פעם בבית שלי, פעם בבית שלה. כבר אז אסתר אמרה לי שהיא מתגאה שהיא חברה שלי כי אני אשכנזייה. גם בצבא אסתר ואני נשארנו חברות, ובבגרותנו, כשהברכיים החלו להגביל אותי, התקרבנו אפילו יותר. אחר כך כל אחת מאיתנו נישאה ונולדו לנו ילדים. היום יש לאסתר ארבעה נכדים. היא סבתא נהדרת.


לשמחה, שהיא ובעלה בנימין (לפעמים היא קוראת לו בני) מזרחים, חמישה ילדים. יוסף, שלדבריה של שמחה "קידש את שם השם", היה הבכור, ואחריו נולדו דוד, רויטל, שלום וסיגלית. כולם גרים אצלם. לי יש שני בנים. שניהם עזבו את הבית כשסיימו את הצבא. הבכור לומד ארכיטקטורה בניו יורק. הצעיר למד כלכלה, והוא עובד בבנק בבאר שבע. הם עדיין לא נשואים. הארכיטקט חי כבר כמה שנים עם בחורה מאוקראינה, ולכלכלן בת זוג שהוריה הגיעו מפולין.

אני מתגעגעת מאוד לבנים שלי ומצפה שיהיו לי נכדים. (לעתים, כשאני עם שמחה ואסתר ואנחנו משוחחות על מחירי הירקות והפֵרות ועל ענייני הבית ויושבי הבית, אני קצת מתנתקת ומדמיינת שאני משחקת עם נכדַי.)


ילדתי את שני ילדַי במהלך הלימודים באוניברסיטה בחוג למקרא. כשסיימתי את התואר עסקתי בהוראה, וכעבור שמונה עשרה שנה התמניתי לתפקיד מנהלת בית ספר תיכון. בעלי רופא. גם הוריו עלו מפולין. מרבית הזמן הוא לא נמצא בבית. הוא מקדיש שעות ארוכות לעבודה, ונוסע לכנסים ולשליחויות. אבחנותיו בענייני הבריאות של משפחתנו מקובלות עלינו ואנחנו מיישמים אותן, אבל ענייני עבודתו אינם נדונים בבית. כזוג אנחנו לא מרבים לפגוש זוגות אחרים, גם לא את חברותַי הטובות אסתר ושמחה ובני זוגן.


שמחה החלה לבקר אותי בקביעות כשהסתיימה השבעה. היא מעריכה את העובדה שלמרות הבעיות בברכיים אני מקפידה להגיע לכל ערבי הזיכרון ולמיני הטקסים הדתיים שמקיימים לזכר יוסף.

הערב, כאמור, אסתר מתעכבת, ושמחה ואני מתיישבות במטבח ומשוחחות. כשאני מביטה בשעון וקמה להכין לנו קפה שמחה נאנחת, ואני יודעת שבקרוב תדבר על מעשה הגבורה של יוסף.

האסון קרה בחודש אב. השעה הייתה שעת בין הערביים ולא היו שירותי הצלה. יוסף, שבערבים נהג לרוץ על החוף, שמע כנראה צעקות מצוקה רמות של אישה והאט, וכשהבין שהאישה מצביעה על בִּתה הטובעת, קפץ למים בנעליו. כשקרב אל הילדה הוא הושיט לעברה את ידו וצעק שתאחז בה. בכוח רב הוא משה אותה מהמערבולת והעיף אותה לכיוון החוף, אבל כשנח מעט מן המאמץ, המערבולת לפתה אותו. כך הוא טבע.


כולם מכנים אותו גיבור. ועכשיו, במטבח, כשאני מניחה לפניה את הקפה, שמחה דומעת ואומרת, "יוסף היה אציל. הוא לא היסס לשנייה. אפילו שהילדה הייתה ערבייה. החינוך שאני ובנימין נתנו לו הוכיח את עצמו. הוא לא חשב על עצמו. לפחות הוא הספיק לראות שהציל אותה." היא מתייפחת, ואני רוצה לומר לה, שמחה, אל תבכי, לבן שלך היה הכי חשוב להוכיח שהוא ראוי למעשה גבורה. וכבר אמר הוגה דעות גרמני שעל כל אחד לעשות מעשה שיעשה אותו ראוי להיות מאושר.


שמחה מוציאה מהקופסה שהביאה איתה עוגיות מלוחות ומתוקות. העוגיות של שמחה טעימות מאוד. גם בעלי אוהב אותן. הן גם ארוזות נהדר. את המתוקות והמלוחות היא אורזת בנפרד. אני אוכלת עוגייה מלוחה ואחריה עוגייה מתוקה, ולאחר המתוק טועמת שוב מהמלוח, וכל העת מקשיבה לשמחה. הערב היא מדברת מעט יותר. היא אומרת, "את אשכנזייה, אבל איתך אפשר לדבר. את יודעת להקשיב," ולאחר שהיא שותקת לרגע היא ממשיכה, "יוסף אהב את האשכנזיוּת. הוא אהב לקרוא בספרים על התרבות הגרמנית שלפני השואה ורצה להיות דומה לבני התרבות הזאת. הוא אמר לי שהאשכנזים אצילים. גם הוא רצה להיות אציל. כשקפץ למים להציל את הילדה הערבייה הוא רצה להראות שהוא אציל בנפשו, וברגע ששמח שהצליח להוכיח את אצילותו בא הגל של אלוהים ולקח אותו."


כשאסתר ושמחה מבקרות אותי יחד נושא העדות והמוצא לא עולה. נראה לי שהן לא מעלות את העניין מחשש להביע עמדה שתומכת בעליונות של האשכנזים. פעם שמחה הזכירה תקופה שבה היהודים הסורים הגיעו לשכונה שלנו. "הם היו עשירים ושלטו כאן," הוסיפה. ייתכן שהיא התכוונה להגיד שגם למזרחים יש יכולת לשלוט. אני נזכרת ששמחה הזכירה שהמזרחים מקבלים את העליונות של האשכנזים מתוך הכרת המגבלות האנושיות ולא מתוך רגשי נחיתות. אני לא מצליחה להבין את התחושה הזאת שיש למזרחים כאילו האשכנזים טובים מהם. אולי זה קשור לעובדה שבמדינות המוסלמיות יש משהו שאני לא מבינה. במקרה אחר, כשיצאתי מהמטבח כדי להביא מגבות מהמייבש, שמעתי את אסתר אומרת לשמחה (הן לא ידעו שאני שומעת), "אנחנו המזרחים יכולים להכיל את האשכנזיוּת. הילדים שלי יכולים לאהוב גם מוזיקה מזרחית וגם מוזיקה מערבית. אבל האשכנזים לא יכולים להכיל את המזרחים ואת המוזיקה שלהם. קשה להם להסתגל." ושמחה שתקה ואז אמרה, "את צודקת," ושתיהן סיכמו שאפילו שאני לא אוהבת מוזיקה מזרחית אני שונה. ייתכן שקִרבה של כל כך הרבה שנים לאוכלוסייה המזרחית מסייעת לי להבין דברים שאחרת לא הייתי מבינה. ועדיין אינני מבינה הכול.


עכשיו במטבח אני לוגמת מהקפה ומקשיבה לשמחה שמדברת על בנה שטבע. את יוסף לא הכרתי. את ארבעת ילדיה האחרים הכרתי בשבעה. הם באים מדי פעם לאסוף את שמחה ואז מתיישבים ושותים קפה ומדברים בפתיחות על עניינים שונים. רויטל, בִּתה השלישית, מדברת ברגשות עזים על מות אחיה ועל הנסיבות שבהן טבע. היא לא מסתירה את הכעס שלה על כך שאִמה חושבת שיוסף קפץ למים כי רצה להתגבר על מוצאו. "לחוש נחיתות בגלל מוצא זה חיסרון גדול," היא קובעת, "וליוסף לא היו חסרונות. יכול להיות שהוא רצה להתגבר על נחיתות מול הטבע אבל לא על נחיתות בגלל מוצא."


את ביקורתה העדתית במלוא חריפותה רויטל לא משמיעה בנוכחות אִמה. אחרי המקרה העניין הזה היווה מקור לוויכוחים ולמתח בין שתיהן, אבל הכעס לא הביא אותן לכדי נטירת איבה. רויטל, שיש לה חושים חדים, הבינה שאִמה לא רוצה להתמודד עם הטענות בדבר ההגמוניה האשכנזית בארץ ולא רוצה להכיר בקיומה של בעיה עדתית, ולכן בנוכחותה היא מעירה רק הערות כלליות ולא נכנסת לפרטים.


אבל לי נראה שרויטל מייחסת לאִמה דעה שאפילו לא עולה בדעתה של שמחה. מההיכרות שלי עם שמחה אני יודעת שהיא מאמינה שיוסף קפץ לים כי אושר הזולת היה חשוב לו יותר מהאושר שלו עצמו. אני יודעת גם ששמחה הייתה רוצה לומר לרויטל כי מה שיוסף עשה נבע מרצונו למצוא את האצילות שבנפשו. היא אמרה לי לא אחת שבמעשיו יוסף היה רוצה להוביל את האנשים שימצאו את האצילות שבנפשם. "יוסף רצה למלא את חובתו, ומצא בכך אושר גדול," היא אומרת לאסתר בנוכחותי, ואני מהנהנת ונזכרת בזורבה היווני שלדבריו ככל שהחובה קשה יותר כך האושר גדול יותר.


דוד, האח שנולד מיד אחרי יוסף, טוען שרויטל מנתחת כל דבר על רקע הקרע העדתי. "כל דבר אצלה נבחן דרך מזרחים ואשכנזים," הוא אומר, "ולכן לא רק שהיא לא יכולה לקבל את העובדה שאדם יחוש נחות בגלל מוצאו המזרחי, אלא שהיא לא מסוגלת לשאת את המחשבה שאחיה נהג באצילות כדי להתגבר על הנחיתות המזרחית שחש." דעתו של דוד לגבי המעשה שעשה אחיו יוסף מאוד מגובשת. הוא מאמין שיוסף נהג כפי שנהג מפני שרצה לממש את דמות האדם האידיאלי כפי שהצטיירה בלבו. "האדם האידיאלי הזה," מסביר דוד, "הוא אוניברסלי, ולכן לא חשוב כלל מי הם הוריו ומה מוצאם." כחלק מאותה אמונה דוד גם לא תופס את המוות כסוף פסוק. הוא אומר שהבכי מביע השלמה עם המוות, ולכן לא הזיל דמעה כשיוסף טבע, אבל רויטל לא סולחת לו על כך, והיא חוזרת ושואלת, "איך אתה מסוגל לא להבין שהוא מת."


שלום, בנה הרביעי של שמחה, חזר בתשובה. במרכז חייו ניצבים עתה עניינים מעשיים: ההכנות להליכה לבית הכנסת (לאחרונה התחיל להתאמן כי הוא רוצה להיות חזן), בדיקת מידת ההפרדה בין בשר לחלב ועיסוק בשידוך המיועד לו, שלו הוא מייחל. אם רויטל הייתה מקיימת איתו את הדיון על העדתיות הוא היה אומר לה שבעיניו אלוהים לא אשכנזי ולא ספרדי אלא אל רחום וחנון, בדיוק כפי שהיה אחיו יוסף.


בת הזקונים של שמחה, סיגלית, עדיין לא גיבשה לעצמה דעה בעניינו של יוסף. לא מזמן מלאו לה עשרים ושלוש, ונדמה שלא רק שהיא לא יורדת לשורש המחלוקת העדתית בין רויטל לשמחה, אלא היא גם לא מייחסת חשיבות לעובדה שחלק מחבריה אשכנזים וחלקם מזרחים. לפעמים נדמה לי שאפילו שהיא עצמה טיפוס די קנאי היא לא מודעת לכך שיש אנשים בעלי יצר רע. אולי בגלל שהיא יפה מאוד, ובגלל זה גם שלווה מאוד, היא גם לא מגלה עניין בעניינים עקרוניים שבני אדם מתווכחים עליהם.


עוברת חצי שעה ואסתר מצטרפת אלינו. כשהיא מגיעה היא שולחת יד אל המזוזה ומנשקת אותה. לא היו לנו מזוזות בבית. התקנו אותן רק לאחר שאסתר ושמחה שוחחו איתי על כך. שמחה מנשקת את המזוזה פעמיים. יש לה נטייה להאמין באמונות טפלות אולי בגלל שהיא מלאה בספקות. אני באופן אישי לא מבינה מה הטעם להאמין באמונות טפלות. לדעתי אנשים שמאמינים באמונות טפלות פגיעים יותר וחשופים יותר למניפולציות.


אסתר מתיישבת לידי ולוקחת מהעוגיות של שמחה, ועוד לפני שהיא טועמת היא משבחת אותן. "את תמיד אומרת שאין אהבה כאהבת מזון," היא מקניטה אותי בחיבה, "אבל אני אומרת שאין אהבה למזון כאהבה לעוגיות של שמחה," היא מביטה בשמחה בשמחה ולוקחת עוגייה נוספת. אני מיד מתקנת אותה ואומרת שכוונתי היא שאין אהבה כאהבת התינוק למזון שאותו הוא יונק משדי אימו, ושמחה מוסיפה בגעגוע, "כמה נהנו התינוקות שלנו כשהינקנו אותם, וכמה נהנינו אנו," ושלושתנו פונות כל אחת להרהוריה.


הקרבה שיש בינינו נעימה לי. בדרך כלל אנחנו משוחחות על בישולים, על אפייה, על המעשים של ילדינו – לימודיהם, נסיעותיהם. פעמים אינספור אנחנו משוחחות על קניות של אבוקדו, סלק, ירקות ומוצרים הכרחיים נוספים לקיום ועל רכישות של טלוויזיה, מייבש כביסה ומוצרים אחרים שנועדו לשרת אותנו. אנחנו מתלבטות כמעט בכל נושא: השמלה שאסתר רוצה ללבוש לחתונה, המתנה ששמחה תקנה הפעם למשפחה של הטובעת, אם כדאי להמשיך להיות אדיבים ולהשתתף בכל הסקרים הטלפוניים ועוד ועוד. גם סוגיות שנמצאות ברומו של עולם עולות בשיחותינו. לעתים אנחנו משוחחות על עתיד המדינה, על התגברות הפער הכלכלי והחברתי בין עשירים לעניים, על האמונה שהייתה לנו בימי הילדות שילדינו לא יצטרכו לשרת בצבא, וגם על הצורך לרכוש חלקות קבר. "זו סגולה לאריכות ימים," אסתר אומרת בשוויון נפש לכאורה, ושמחה שוב מזכירה את בנה יוסף. "יוסף שלי הוא גיבור גדול," היא אומרת, אף שבנוכחות אסתר היא נמנעת מלהזכיר את דעתה שלפיה מה שגרם ליוסף לאבד את חייו היה רצונו להוכיח לכול את אצילותו האשכנזית.


מאז נולדו נכדיה של אסתר היא מרבה לשתף אותנו בסיפורים עליהם. היחס שהיא מעניקה לילדיה ולנכדיה הוא חם מאוד, אבל מסיבה שלא מובנת לי כשהיא זקוקה לעזרת ילדיה היא לא מבקשת זאת ישירות אלא מדברת ברמיזות ומצפה שהם יבינו. לפעמים אני מבחינה שגם שמחה מתפתלת כשהיא מדברת עם ילדיה. אני, בניגוד אליהן, אומרת לבנַי בצורה ישירה את מה שעל ליבי.


קורה שמשתררת בין שלושתנו שתיקה, כמו עכשיו. נדמה לי שאנחנו מהרהרות באותם עניינים: במטלות הניצבות בפנינו, בתלות שלנו במזון, בבן הזוג שלנו, בתינוקות שלנו שינקו בשקיקה משדינו בעודנו מביטות בפלא הזה של הבריאה, ובגורל שהפגיש בינינו.


משפחתה של הטובעת מקפידה לבקר את משפחתה של שמחה אחת לחודש. הם מגיעים מהגליל עם הילדה שהציל יוסף, ותמיד מביאים מתנות. שם הילדה הוא עָדֶן. היא הייתה בת עשר כשיוסף הציל אותה. לא מזמן מלאו לה עשרים. ילדה מאוד נחמדה. "הלוואי שאהיה אצילה כמותו," היא אומרת על יוסף. העברית שלה רהוטה, ויש הרבה חן במבטא המזרחי שלה.

שמחה מספרת לי שעָדֶן אוהבת את הישראליוּת, ומוסיפה, "איתך אפשר לדבר. הנה, תראי, עכשיו עָדֶן כבר בחורה תמירה. בכוונות הטובות שלה היא מזכירה את יוסף. דוד מאוהב בה," היא נאנחת, ואני מנסה להבין אם היא שוב מבקשת ממני אישור לקשר בין דוד לבין עָדֶן.


כששמחה מספרת לי על הרצון הטוב של עָדֶן אני נזכרת שלפני שהתמניתי למנהלת הייתי צריכה לכתוב עבודה שהנושא שלה היה הרצון הטוב. אני זוכרת שקראתי חומר רב, ומצאתי שהפילוסוף הגרמני קאנט חושב שיש רק דבר אחד בעולם שאפשר להחשיב אותו כטוב לא מוגבל, וזה הרצון הטוב והוא בלבד. לפי קאנט הרצון הטוב הוא הדבר היחידי שמקנה לפעולה את הערך המוסרי. כל מה שלא נובע מתוך הרצון הטוב, אפילו אם התוצאה שלו טובה, לא יכול להיחשב מוסרי.


"איזה רצון טוב היה ביוסף," אומרת שמחה, "ועתה באה לנו עָדֶן שדוד שלנו אוהב."

זו אינה הפעם הראשונה ששמחה משתפת אותי בהרהוריה על ההתקרבות בין דוד לעָדֶן. לאורך השנים והביקורים החודשיים היא הייתה ערה למתרחש, ולא אחת דיברה עם אסתר ואיתי על אפשרות של זיווג בין השניים. דעתי ודעתה של אסתר חשובות לה. בתחילה אסתר גילתה נוקשות רבה לעצם הרעיון שדוד יתחתן עם ערבייה, אבל נראה שבמשך הזמן שינתה את גישתה, ושעכשיו לא רק שפניה כבר לא קודרות כשהיא מהרהרת ברעיון, אלא שבליבה היא מייחלת לקרבה בין המשפחות, כפי שמשחר ילדותה ייחלה לשלום בין יהודים לערבים. גם את בעלי שאלתי לדעתו על קשר אפשרי בין דוד לעָדֶן. "שיעשו מה שהם רוצים. את מי זה מעניין," כך ביטל את העניין ולקח לעצמו שתי עוגיות של שמחה. אבל אני חושבת שהדברים האלה צריכים לעניין. אני חושבת שאלה שחושבים שיש התנהגות שנעשית לאור אידיאת הטוב יאמינו שמימוש הקשר בין דוד לעָדֶן יגביר את הטוב בעולם. אבל בעלי רופא, ולבד מן העובדה שהוא חושב כי עניינים כאלה הם נחלתם של אנשים פטפטנים, סוגיות אחרות ושונות מעניינות אותו.


עתה, אצלי במטבח, כששלושתנו יושבות, מדברות, שותות קפה ואוכלות מהעוגיות של שמחה, אני קצת מתנתקת ומפליגה בדמיוני, כפי שקורה לי לא מעט, במיוחד כששמחה ואסתר אצלי. רגלַי מתנתקות מהרצפה, ואני מתרוממת מעלה וטסה באוויר עד שאני מגיעה לים, ושם, על החוף, אני רואה את דוד ועָדֶן נישאים. נערכת להם חופה יפה, ובין אורחיהם אפשר לזהות רבנים ומוסלמים מכובדים, וכולם מברכים זה את זה לשלום וקורנים מאושר: עיניה של רויטל זורחות מהאיחוד, ונשכחת ממנה סוגיית ההגמוניה האשכנזית; שלום, שחובש כיפה גדולה, רוקד ושר, והאיחוד הזה מבסס את דעתו כי אלוהים אינו מוסלמי ואינו יהודי אלא אל רחום; סיגלית, שלא מתרגשת מיופיָהּ הרב, מקבלת בשוויון נפש גמור את הזיווג, ולא מבינה למה התקיימו דיונים ארוכים כל כך על הקשיים; ושמחה, נאה כל כך בשמלתה, עוברת עם בנימין בין המוזמנים ומחייכת אליהם בברכה כשאסתר מלווה אותם. אני ממשיכה לטוס ורואה שלדוד ועָדֶן נולד בן. הם קוראים לו יוסף. ילד מאוד מתוק שמסב אושר רב לסבתא שמחה ולסבא בנימין. ועד שאנחת במטבחי ואמשיך ליהנות מעוגיות הבית של שמחה ומקרבתן הנעימה של חברותַי, אני מרשה לעצמי לראות את דוד ועָדֶן ואת בנם יוסף פוסעים יחד לאורך חוף הים שבו טבע יוסף, ושלושתם מביטים בגלים שאלוהים שולח אל החוף, כל גל אציל במנעדו ומבקש להעצים את כמות הטוב בעולם.


מתוך האילם ומפוחית הפה, עמדה, 2015; ערכה: גל קוסטוריצה



שי אלכסנדרוני, פריים מתוך סרט שירה בעקבות השיר "כביסה" (2019), לצדוק עלון (1.42 ד').


כביסה

חַבְלֵי כְּבִיסָה

מְשׁוּכִים מִמִּרְפֶּסֶת הַבַּיִת –

לִפְנֵי עֶשְׂרוֹת שָׁנִים

הָיוּ אִמִּי וּשְׁכֵנוֹתֶיהָ

מְתָאֲמוֹת בֵּינֵיהֶן אֶת יְמֵי הַכְּבִיסָה

כְּדֵי שֶׁתּוּכַלְנָה לִתְלוֹת אֶת הַכְּבָסִים

וְלֹא לְהַפְרִיעַ הָאַחַת לִרְעוּתָהּ –


מֵרָחוֹק

רָאִיתִי כָּחֹל-לָבָן מִתְנוֹפֵף

וְשָׂמַחְתִּי עַל שֶׁשָּׁבָה אִמִּי לְכַבֵּס

אֶת חֻלְצוֹתָיו הַכְּחֻלּוֹת וְהַלְּבָנוֹת שֶׁל אָבִי


מִקָּרוֹב

רָאִיתִי כִּי אִמִּי תָּלְתָה עַתָּה

אֶת דֶּגֶל יִשְׂרָאֵל


וְהָרַדְיוֹ הַיָּשָׁן

שֶׁאָבִי שָׁמַע בּוֹ חֲדָשׁוֹת

בִּדְבֵקוּת וּבַחֲרָדָה עַל עַצְמָאוּת יִשְׂרָאֵל

יוֹם יוֹם עַד מוֹתוֹ

מְנַגֵּן עַתָּה לְאִמִּי

שִׁירִים מִן הַזֶּמֶר הָעַרְבִי


חֻלְצוֹתָיו הַכְּחֻלּוֹת וְהַלְּבָנוֹת שֶׁל אָבִי

נוֹתָרוֹת מְקֻפָּלוֹת בָּאָרוֹן

וְעַל הַחֲבָלִים

מִתְנוֹפֵף לוֹ דֶּגֶל יִשְׂרָאֵל

בְּצַד כְּבִיסָתָם שֶׁל הָעוֹבְדִים הַזָּרִים


יום לאחר יום הזיכרון ויום העצמאות, תש"ע

מתוך אנסה הקולמוס ואראה, עמדה, 2012

~

יָדִיד שָׁאַל אוֹתִי,

"מָה אַתָּה מַעֲדִיף – שְׁעוּעִית יְרֻקָּה אוֹ אֲפוּנָה?"

הִתְמַהְמַהְתִּי בִּתְשׁוּבָתִי

וְהוּא מִהֵר וְעָנָה לִי כָּךְ:

"פַּעַם הֶעֱדַפְתִּי אֲפוּנָה

אֲבָל עִם הַזְּמַן הֵבַנְתִּי שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לְהַעֲדִיף שְׁעוּעִית יְרֻקָּה".


נִזְכַּרְתִּי בַּשְּׁעוּעִית הַיְּרֻקָּה וּבָאֲפוּנָה שֶׁהָיְתָה מְבַשֶּׁלֶת אִמִּי.

פַּעַם אָמְרָה לִי כָּךְ:

"עִם הַזְּמַן הֵבַנְתִּי שֶׁעָלַי לִשְׂמֹחַ".


אֲנִי מֵבִיא אֶת אִמִּי מִבֵּית הַחוֹלִים.

אֲנִי מְסַיֵּעַ בַּעֲדָהּ לַעֲלוֹת בְּמַדְרֵגוֹת בֵּיתֵנוּ שֶׁבִּשְׁכוּנַת 'מְקוֹר בָּרוּךְ'.

אֲנִי תּוֹמֵךְ בָּהּ.

הִיא בַּעֲרֹב יָמֶיהָ

וַאֲנִי חָשׁ בְּלִבִּי אֶת צַעַר הַהִתְנַתְּקוּת,

עוֹד מְעַט תֵּלֵךְ לְעוֹלָמָהּ.

אֲבָל הִיא כְּבָר הָלְכָה לְעוֹלָמָהּ, אֲנִי נִזְכָּר בַּחֲלוֹמִי.

אִמִּי הָלְכָה לְעוֹלָמָהּ

וַאֲנִי מַמְשִׁיךְ לִהְיוֹת חָרֵד מֵהַמַּחְשָׁבָה

שֶׁהִיא צְרִיכָה לָמוּת.

מתוך כך גם עלה במחשבה לפניו, עמדה, 2018; ערכה: גל קוסטוריצה

~

כְּשֶׁאִמִּי תֵּלֵךְ לְעוֹלָמָהּ

יֵלֵךְ עִמָּהּ צַעֲרָהּ עַל הָעוֹלָם.

אִמִּי הָלְכָה לְעוֹלָמָהּ אַךְ לֹא צַעֲרָהּ.

מתוך ספר שבכתובים


~

שי אלכסנדרוני, פריים מתוך סרט שירה בעקבות "כך גם עלה במחשבה לפניו" ו"מאזניים" (2019), לצדוק עלון (3.10 ד').


כך גם עלה במחשבה לפניו

בָּא אָבִי

וּמִגְבַּעְתּוֹ עַל רֹאשׁוֹ

נֶעֱמַד לִפְנֵי כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ

וְאָמַר, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם

יֵשׁ לְךָ רָצוֹן שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב

וְאַתָּה מָה טַעַם מָצָאתָ לִבְרֹא עוֹלָמְךָ בּוֹ

תְּמִימִים וְרַע לָהֶם, אַנְשֵׁי זדָוֹן וְטוֹב לָהֶם?


אָמַר לוֹ, שְׁתֹק

כָּךְ עָלָה בַּמַּחְשָׁבָה לְפָנַי.


סִפֵּר לִי זֹאת אָבִי

וְאָמַר, כָּךְ הַדָּבָר, בְּנִי,

אֵינֶנּוּ יְכוֹלִים לְהָבִין דְּרָכָיו.


וַאֲנִי, בְּטֶרֶם הִתְעוֹרַרְתִּי

חָשַׁבְתִּי שֶׁהִנֵּה כָּךְ עָלָה בַּמַּחְשָׁבָה לְפָנָיו

שֶׁגַּם הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ

מִתְיַסֵּר שֶׁכָּךְ בָּרָא עוֹלָמוֹ.


מתוך כך גם עלה במחשבה לפניו, עמדה, 2018; ערכה: גל קוסטוריצה ~



מאזניים

בְּכַף אַחַת הִנִּיחַ פַּרְמֵנִידֵס גָּדוֹל וּמְזֻקָּן אֶת הַיֵּשׁ

וּבְחִיּוּךְ מַמְתִּיק סוֹד הִנִּיחַ אֶת הָאַיִן בַּכַּף הַשְּׁנִיָּה.

הַכַּף שֶׁל הָאַיִן שׁוֹקַעַת מַטָּה, גּוֹבֶרֶת עַל הַיֵּשׁ

וְהַיֵּשׁ מִתְאַמֵּץ וּמִתְאַמֵּץ

וּפַּרְמֵנִידֵס מִמְּרוֹם מֶרְכַּבְתּוֹ

מַבִּיט בִּי בְּחִיּוּךְ־מַסְתִּיר־סוֹד.

הוּא מֵרִים שְׁתֵּי יָדַיִם קְפוּצוֹת

וְאוֹמֵר לִי,

בְּיָד אַחַת יֵשׁ שִׁיר שֶׁל הַיֵּשׁ

וּבַיָּד הָאַחֶרֶת יֵשׁ שִׁיר שֶׁל הָאֵין

תְּנַחֵשׁ.

אֲניִ מִתְאַמֵּץ, וְרָאשִׁי נַעֲשֶׂה כָּבֵד,

וּמוֹשֵׁךְ אוֹתִי

מַטָּה.


הִתְעוֹרַרְתִּי בְּצִמָּאוֹן.


אֲנִי שׁוֹתֶה מַיִם

וּמִטַּעֲמָם הַטּוֹב

אֲנִי מִתְוַדֵּעַ

לְטַעַם הַמְּצִיאוּת

וְלַחֲלוֹף.

מתוך כך גם עלה במחשבה לפניו, עמדה, 2018; ערכה: גל קוסטוריצה

~

זכות

אני כותב הרבה על אבי ועל אימי, על משפחתי – רעייתי, בנותיי נכדיי – ועל כלבותיי. אני כותב גם על המצב הפוליטי והחברתי, מתוך כמיהה לשינוי. ואני כותב כדי לְזַכּוֹת את עצמי ואת הרבים (בסדר הזה) בחוויית קיום, שכל אחד יוכל להבין בקוגניציה שלו מהי בעבורו.

אני חושב על פגישתו הראשונה של הילד עם אלה שהוא מכיר כהוריו. זו פגישה מלאת עוצמה. זו כפי הנראה הפעם הראשונה שהוא חש שיש מישהו בעולם שגם מבקש לְזַכּוֹת אותו בחוויית קיום ושגם מבקש להשפיע על כלל העולם מטובו. מתוך כך פוקדת את הילד שמחה על עצם הקיום כשלעצמו. אך משעה שהוא עומד על העובדה כי הוריו אינם נצחיים וכי המוות ניצב בדרכם הוא נמלא כאב, וניצבים מולו שני אספקטים של המציאות האנושית השלובים זה בזה: השמחה על עצם הקיום מכאן, והצער על חלופיות ההוויה מכאן.

עם ההתבגרות אנו עומדים על כך שיש פער מסוים בין 'אני' פרטיקולרי, גנטי, ל'אני' אוטונומי. ה'אני' הפרטיקולרי הוא אותו 'אני' שנולד בזמן מסוים, במקום מסוים, להורים מסוימים, במין מסוים וכדומה. ל'אני' פרטיקולרי זה יש תבונה 'אוטונומית' אשר מעלה תהיות אוניברסליות רחבות אשר אינן מושפעות מן הצדדים המאפיינים אותו כפרט מסוים. זו דומני, התבונה הטהורה עליה מדבר קאנט; כשקאנט אומר על התבונה הטהורה שהיא "ביקורת כושר-התבונה בכלל מבחינת כל ההכרות כולן, שאליהן הוא יכול לחתור בלי שיהא תלוי בניסיון בכלל", אנו מבינים כי ישנן תמיהות קיומיות אשר אינן תלויות בנסיבות הפרטיקולריות והן יכולות להישאל בלא תלות בנסיבות האישיות הפוקדות את ה'אני' הפרטיקולרי. כך יכול אותו 'אני' אוטונומי לתפוס בתבונתו שאף שלתכונות ה'אני' הפרטיקולרי יש חשיבות הרי למעשה כלל לא חשוב מתי הוא נולד ומי הם הוריו וכדומה, שכן בתוכו גלומים יסודות אוניברסליים שהיו נותרים עימו גם אם היה נולד בזמן אחר, להורים אחרים, וכדומה. לשון אחר, ה'אני' האוטונומי מבין שה'אני' הפרטיקולרי, הגנטי שלו איננו כל הסיפור.

ובאמת ה'אני' האוטונומי, הנמצא במתח עם ה'אני' הפרטיקולרי, ישאל שאלות פילוסופיות מובהקות: מדוע בכלל קיים דבר מה ואין זה כך שאין כלום? האם יש חשיבות למסוימותי, למיני המסוים, כלומר לעובדה שנולדתי בזמן מסוים ובמקום מסוים ולהורים מסוימים וכדומה? ומדוע – אם כבר קיים משהו – מציאותו היא חד פעמית? במה שונה מי שזכה למציאות חד פעמית וחולפת ממי שכלל לא זכה להגיע לכלל הולדה? מה היתרון שיש לנו בעצם מציאותנו – על פני האפשרות שלא היינו נוצרים כלל ועיקר?



יש אמנם מתח בין שני ה'אני', אך אי-אפשר שלא לכרוך את שני מישוריהם יחדיו. בדומה, אי-אפשר אף שלא לכרוך את החיים הארציים שלנו כאן ועכשיו בפילוסופיה על אודות עצם הקיום ועל אודות עצם קיומנו ככאלה. מישור ה'אני' האוטונומי משתלב במישור ה'אני' הפרטיקולרי, וכך נולדת חוויית הקיום, כך אפוא מצויה הפילוסופיה בחיי היומיום: סיטואציות יומיומיות מגלמות בתוכן דילמות פילוסופיות ורעיונות פילוסופיים.

בסיפור 'האידיאה' ובשירים שהובאו כאן מתוארות סיטואציות יומיומיות שדילמות פילוסופיות ורעיונות פילוסופיים מקבלים בהן ביטוי. בעיות היומיום האנושיות – פשוטות כמורכבות, לרבות יחסי יהודים ערבים, מזרחים אשכנזים, נשים גברים – מובאות הן כבעיות שהזמן גרמן, והן ככאלה שחווייתן כִזכוּת מאירה את המציאות בת החלוף באור מן הנצח.

הסיפור 'האידיאה' כתוב בלשון נקבה מתוך תחושה עמוקה שנשים מבינות טוב יותר ובחושים חדים וחריפים יותר שההתמדה בישות היא תכלית בעלת ערך עליון. במובן הזה אני מאמין שעל אף הצורך להמשיך ולפעול למען שוויון זכויות בין נשים וגברים, אין לטשטש את ההבדלים הבראשיתיים בין המינים; כל מאבק פמיניסטי, לתפיסתי, חייב לעמוד על כך. ה'אני' התבוני, המצוי בכל 'אני' כפרט, למעשה מחייב אותנו לעמוד על כך כי ההבדלים הפרטיקולריים בין בני האנוש אינם צריכים לקבל מעמד מיוחד. כולם שווים באשר לכל אחד יש 'אני' תבוני ועל כן זכויותיהם שוות, וזה אינו מחייב את טשטוש ההבדלים הפרטיקולריים המאפיינים כל פרט באופן שונה. על כן כשם שהתבונה הרואה שוויון זכויות בין כל בני האנוש מחייבת אותנו להבין שההבדל בין זכר לזכר אינו מקנה זכויות יתר לזכר א' על פני זכר ב' כך גם אותה תבונה מחייבת את הפמיניזם כמחשבה, כרעיון, כאידיאת חיים, כעמדה קיומית יומיומית המחייבת התייחסות שווה בלי קשר להבדלים בין המינים. הכרה פמיניסטית ומגדרית צריך שתהיה אוניברסאלית בלי קשר למנעד הזהויות וההוויות הפרטיקולריות. הכרה ותודעה פמיניסטית ומגדרית משמעותן רגישות חברתית ופתיחות מחשבה ולב ל"אחר.ת"; זו מסקנה המתחייבת מהכרת ה'אני' הפרטי שלנו כתמהיל של 'אני' אוטונמי, תבוני עם 'אני' פרטיקולרי, גנטי.

כשהייתי מביט באימי ורואה כיצד בשתי ידיים פעלתניות היא מכינה קובה הייתי חושב לעצמי שמדובר במעשה ניסים – איך ייתכן שהיא מצליחה ליצור במו ידיה קובה מבעבעת במרק והטעם ערב לנו עד כי אנו חשים את טעם ההוויה ואת הטעם לעצם קיומה? כשאימי הייתה עסוקה בטיפול בכביסה היה דומה בעיניי כי היא מטהרת ומזככת את המציאות מתוך רצון טוב, כדי שנוכל לחוש ביפי הבריאה. בילדותי ובנערותי הייתי ממש רואה את צערה של אימי על העולם, והייתי חש את הרהוריו של אבי שהביאוהו לדין ודברים עם בורא עולם – מדוע ברא עולה שקיים בו רוע?

האמן שי אלכסנדרוני יצר את עבודות הווידיאו היפות המוצגות כאן מתוך מחשבה שאפשר ליתן ביטוי אמנותי ויזואלי לתחושות המובעות בשירים. בקריאת השירים, בתפיסת המראות, הריחות והטעמים ובשילוב המוזיקה היפה של מרינה טושיץ' מצליח אלכסנדרוני לנתק את הנסיבות הקשורות ב'אני' הפרטיקולרי, ודווקא מתוך היצמדות אליהן הוא מצליח להעבירן לתחום ה'אני' האוטונומי – לאוניברסליות שבה עומדת התבונה על עצם הקיום, והיא מחפשת את היתרון הטמון בעובדת מציאותנו על פני האפשרות שלא היינו נולדים כלל ועיקר. יצירתו של אלכסנדרוני מעמיקה אפוא בדרכה את חווית הקיום, ותודתי נתונה לו.

אני מאחל לכולנו שנמשיך להפיק את הטוב שבליבנו, ושנמשיך מתוך התבוננות מתחדשת ברגעי הקיום הפרטיקולרי שלנו לִזְכּוֹת וּלְזַכּוֹת בחוויית קיום אוניברסלית, אוטונומית ותבונית, תוך הבנת היתרון הגלום במציאות הפרטיקולרית של כל אחד מאיתנו.


צדוק עלון, יליד ירושלים, 1954, פירסם ספרי שירה, פרוזה והגות. הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים. עבודת הדוקטורט שלו נכתבה בהנחייתו של פרופ' ירמיהו יובל ז"ל, ומטרתה הייתה להראות כי אין סתירה פנימית במשנתו של שפינוזה, אף שהדעה הרווחת היא שמשנת שפינוזה אינה קוהרנטית.
בספרו שפינוזה – רציונליסט ומיסטיקן, ('רסלינג', 2016), עלון מרחיב את טענתו ומציג את המשנה השפינוזאית כתאוריה לכידה הנטולה סתירות פנימיות. להל''ן קובץ לשפינוזה – רציונליסט ומיסטיקן ('רסלינג', 2016).
שירים, סיפורים קצרים ורשימות ביקורת פרי עטו התפרסמו בבמות הספרותיות השונות, בעיתונות הכתובה ובכתבי-עת מודפסים ומקוונים.
עלון כיהן במשך שלוש שנים כנציג ישראל בבנק העולמי בוושינגטון, וכיום הוא מנהל את מרכז המבקרים של בנק ישראל.
עלון נשוי, אב לשלוש בנות וסבא לתאומים.

דברי פתיחה שפינוזה רציונליסט ומיסטיקןdocx
.pdf
הורידו את PDF • 96KB








4 תגובות

4 Comments


Yael Guilat
Yael Guilat
Sep 29, 2022

השירים והקטעי הוידיאו יצרו שלמות מבורכת. שיר קצר שמילותיו נחקקו בי: ; "כְּשֶׁאִמִּי תֵּלֵךְ לְעוֹלָמָהּ/ יֵלֵךְ עִמָּהּ צַעֲרָהּ עַל הָעוֹלָם./ אִמִּי הָלְכָה לְעוֹלָמָהּ אַךְ לֹא צַעֲרָהּ"... נראה לי בשונה לשירה הרגישה וחכמה ובמידת-מה מפויסת של צדוק אלון, צערה של אמי עברה אלי בירושה והיא לא נותרה יתומה אלא נשארה איתי... אבל כמו צדוק, אני מסרבת להשאר איתה לבדי ויוצאת אל האחרים ואחרות, לשתף ולנער אותה. תודה ליאת, תודה צדוק ותודה שי. ותודה להאמהות שלנו


Like
Guest
Oct 15, 2022
Replying to

יעל יקרה, תודה! שנה טובה! צדוק

Like

Arlette Mintzer
Arlette Mintzer
Sep 24, 2022

"אני מרשה לעצמי לראות את דוד ועָדֶן ואת בנם יוסף פוסעים יחד לאורך חוף הים שבו טבע יוסף, ושלושתם מביטים בגלים שאלוהים שולח אל החוף, כל גל אציל במנעדו ומבקש להעצים את כמות הטוב בעולם"; "כְּשֶׁאִמִּי תֵּלֵךְ לְעוֹלָמָהּ/ יֵלֵךְ עִמָּהּ צַעֲרָהּ עַל הָעוֹלָם./ אִמִּי הָלְכָה לְעוֹלָמָהּ אַךְ לֹא צַעֲרָהּ". סיפור נפלא וחכם, שירים מרגשים הטומנים בחובם פניני חוכמה, ודברי הגות מאירי עיניים ולב. תודה על העושר הזה ושנה טובה וברוכה לכם, צדוק וליאת ארלט

Like
Guest
Sep 24, 2022
Replying to

ארלט יקרה, תודה! את תמיד משמחת בדברייך. שנה טובה! תכלה שנה ומצוקותיה ותחל שנה וברכותיה - צדוק

Like
bottom of page