top of page

העלים שהוציאו אותי מעצמי והכניסו אותי לקרָבַיי

בשיחה עם ד''ר אורנה אוריין בעקבות כוס התה שלה, פרדס, 2020


פריים מיתוך "המסע לפרו", צילום ובימוי אורנה אוריין, עריכה עדי גוטמן, 2018

ל.א.ס: קראתי את כוס התה שלה, רומן אוטו-אתנוגרפי, ז'אנר כתיבה מעניין לכשעצמו, המשלב בין סיפור מסע-רוחני, ספיריטואלי, אישי ונועז, לפחות לטעמי, לבין קטעי הגות ומחקר. אנא תנסי לגשר בין שני הקצוות. באיזה מסגרת כתבת את הספר? מהו כוס התה שלה, של הגיבורה שלך, סמדר, שהבנתי שהוא בעצם כוס התה שלך? ספרי לנו על כוס התה המיוחד הזה?


א.א: כתבתי את הספר במסגרת פוסטדוקטורט באוניברסיטת בן גוריון במכון אליישר, בהנחייתה של פרופ' חביבה פדיה. בהתחלה חשבתי להשוות בין טקסים שמאניים של קבוצות בישראל לבין טקסים של קבוצות בפרו. אך התנאים הסודיים שבהם נפגשות הקבוצות, לא אפשרו לי להיכנס אליהם. רוב הקבוצות שיצרתי עימם קשר חשדו שאני "שטינקרית" וסגרו בפני את הדלת. הדהים אותי שבכל כך הרבה מקומות וסוגי אוכלוסיות בישראל מתקיימים טקסים. הטקס במחוזותינו התברר לי כנוכח ומשמעותי. לוקחים בו חלק דתיים, פוליטיקאים, ידוענים ועוד. הוא מתקיים מתחת לרדאר בשל האיסור על השימוש באיואסקה הנחשבת כסם מסוכן. לכן בחרתי לכתוב על הנושא במסגרת הפוסטדוקטורט בעיקר על בני שבט השיפיבו. אני מודה שהמסגרת של המחקר והכתיבה, הפוסטדוקטורט, הייתה עבורי יותר כמו "פלסטר" להתכסות, להתעטף, בו כדי ל"היראות" שפויה ואינטליגנטית ולמנוע אמירות כמו "המשוגעת הזו". ובמלים אחרות למקם את ה"שיגעון", לכאורה, בפלטפורמה אקדמית, מחקרית, פורמאלית, "רצינית", ובכך לצמצם אמירות מיותרות ופוגעניות. הרי בברור חיל, בקבוץ שלי, גדלתי על השאלה "מה יגידו?" וכנראה כמו ילדה טובה הפנמתי אותה לעילא ולעילא. ה"פלסטר", הכיסוי האקדמי, קצת עזר. ה"משוגעת הזו" נאמר לא פעם, אבל לרוב לא בנימה שלילית.


מכיוון שפוסטדוקטורט הוא דבר יותר חופשי, למשל מדוקטורט, וניתן לבחור איך לכתוב אותו, בחרתי לכותבו כספר, שמשלב קטעי עיון עם חוויה.

אורנה אוריין, "כוס התה שלה", תל אביב, פרדס, 2020

הגישה שלי אינה דיכוטומית. אין חיץ, הבדל וסתירה בין העיון והמחקר להתנסות ולחוויה. אני מנסה לגעת בקצוות במשולב ובאופן הרמוני. לא לראות בהם קצוות דיכוטומיים ומנוגדים. השילוב בין ניגודים אינו קיים רק בכוס התה שלה, אלא גם באופן ההוראה שלי, שהיא בינתחומית ויצירתית. משולבים בה חלקים עיוניים וחלקים חווייתיים בו-זמנית. בדיוק סיימתי לכתוב ספר בנושא.

במסע שעשיתי לפרו, במסגרת הפוסט-דוק, לא הייתה חלוקה גוף-נפש, הגיון-רגש, עיון-התנסות או תיאוריה מול פרקטיקה. המסע כולל ושוזר את הכול יחדיו, את כל הרבדים בעת ובעונה אחת. הקצוות נפגשות כמו בקו התפר בין החול לים. המקום הגמיש, המשתנה, הזז, הפריך שהוא אינו מוצק ואינו רק נוזל ואינו רק חול רטוב או מים. בספר אני משלבת חלקים הקיימים באדם: רציונליים ,קטעים עיוניים ומידעיים על האיואסקה ושמאניסטים המתייחסים לתחושות וחושים.


כוס התה שלי אומנם היה מר בטעמו אך ברובו העלה בפני חזיונות יפהפיים של עצים עבותים גבוהי צמרת, פרחים זוהרים באלפי צבעים, נחשים מפותלים, שרשראות פנינים ועוד. יכולתי להבין מיני תובנות על חיי ולחשוב על משמעויות חדשות.


בזכות כוס התה נפגשתי עם אנשים בעלי מחשבות ותרבות אחרת, שהיתי בנופים ירוקים, חוויתי אורח חיים בבקתה דלת אמצעים עם משפחה בעלת לב רחב ונדיב – כל אלו טמונים בתמצית התה אותה שתיתי.


פריים מיתוך "המסע לפרו", בתו של השמאן, צילום ובימוי אורנה אוריין, עריכה עדי גוטמן, 2018

ל.א.ס: אנא ספרי לי על המקום אליו נסעת. איך הגעת אליו? האם שמעת עליו קודם לכן?


א.א: לא שמעתי דבר על המקום, לא ממש ביררתי לאן פני מועדות. כל הגוף והנשמה היו מגויסים לסגור את דלת הבית שלי ולפתוח אחרת. ובמלים אחרות לצאת מאזורי הנוחות אל הלא-נודע.


המקום הוא עירה קטנה עם בקתות באזור מגורים וחנויות קטנות במרכזה. אין כמעט כבישים סלולים, וכשיורד גשם הוא מציף את הדרכים. בני המשפחה אצלם גרתי, היו מניחים לי בכניסה לבקתה נסורת שלא אתגלש, לאחר שחזרתי רטובה ובוצית מסיורי בימים גשומים. השירותים הם בור מרוחק מהבקתה והמקלחת היא דלי מים.


פריים מיתוך "המסע לפרו", כפר , צילום ובימוי אורנה אוריין, עריכה עדי גוטמן, 2018

ל.א.ס: בטקסט המצורף להלן את כותבת ששמעת על סרחיו השמאן דרך מישהו ששמע עליו ממישהו שמכיר אותו ואמר "שיש לו קול נהדר". ואני תוהה איך אישה מערבית רציונאלית, חוקרת, מחליטה לנסוע לפאתי הג'ונגל, לעיירה עלומה, לשמאן רק על פי המלצה של מישהו ששמע ממישהו שיש לו קול יפה? אם תוכלי לספר משהוא על ההחלטה? על המהלך הזה? האם לא חששת?


א.א: נורא פחדתי. הפחד והדחף שיחקו בגופי "מחבואים". פעם זה ניצח ופעם האחר. כנראה שהדחף היה חזק מהפחד ויצאתי לדרך. ידעתי שאני צריכה להיות מהירת החלטה לפני שהפחד יביס אותי. לכן הלכתי בעקבות ההמלצה שקבלתי. אולי זאת הייתה "התאבדות". "התאבדות" חיובית, חיונית. היא הזרימה דם חדש והרחיבה את עולמי.

אם את שואלת אותי מה היה המניע של הדחף, איני יכולה לנסח אותו במילים. הרגשתי אותו בבטן. אולי זה קשור להורי הברזילאים שהזינו את התת-מודע שלי בתשוקה פנימית עמוקה לנופי ברזיל, לאנשים ולתרבות הצבעונית שלה. אולי. תמיד נמשכתי לאוכלוסיות אותנטיות, ילידיות, ולנופים בהם הן מתגוררות. אני אומנם, לפי הגדרתך, אישה מערבית רציונאלית, חוקרת באקדמיה, אבל הרציונל שלי אפוף בריחות, קולות וצבעים. את נושא המחקר שלי אני בוחרת לפי כמות פעימות הלב שהוא מעורר בי ועוצמת הרעד בגוף.


ל.א.ס: צפיתי בסרטון, שצילמת וערכה עדי גוטמן, ושמתי לב שיש הבחנה ברורה בין המרחב הביתי של הנשים, הילדים, העיסוק בעבודות הבית, הטיפול בילדים, סירוק השיער, עבודת הרקמה ומנגד השמאן, בטח סרחיו, העלים שהוא מלקט והעיסוק שלו סביב האיואסקה. ספרי לנו על הסרט? אין תרגום וגם לא ממש הבנתי מה הוא אומר.


א.א: בסרטון השמאן מדבר על הצמחים המרפאים איתם הוא עובד. עבורי הוא היה משרה בסיר עם מים רותחים צמחים נגד עין-הרע. כשהמים היו מתקררים הייתי "מתקלחת" איתם; זורקת על עצמי את דלי המים הפושרים והנעימים שמריחים מהצמח.

סרחיו, בסרט מספר על הקשר עם סבו שנחשב לשמאן ידוע בשבט והוא זה שבחר בו מכל ילדיו ונכדיו להיות שמאן. הסב העניק לו את מקטרתו המקודשת ואיתה הוא הולך לכל מקום אליו נדרש. בסרט הוא שר שירי איואסקה שסבו לימד אותו. לדבריו גם מהאיואסקה, שנחשבת לצמח קדוש בעל כוחות ריפוי, למד שירים.

מבחינת הנשים, זה נכון שהן דומיננטיות בספירה הביתית. מלבד עבודות הבית, הן גם יוצרות ארטזניה, יצירה עממית של אריגת שטיחי רצפה וקיר, שוזרות חרוזים ועושות תכשיטים בהשראת דגמים המופיעים בחזיונות על פי מסורות ומיומנויות העוברות מדור לדור. גם שירה ונגינה הן מאוד חשובות אצל בני שבט השיפיבו.

יש שוק של ארטזניה שבו הנשים מוכרות את עבודות היד שלהן. המחירים זולים והקניינים הם בדרך כלל זרים. יש סוחרים הקונים מהן ממש במחיר נמוך, ומפיצים את העבודות בעולם תמורת כסף רב. בשבט השיפיבו מקובל שלאישה יש ילדים ממספר גברים. לרוב הילדים נשארים עם האם ולא עם האב. כך שיש משפחות עם אמא אחת ומספר ילדים מאבות שונים שעזבו מסיבות שונות. האישה היא עמוד התווך של החברה, למרות שאינה נוכחת מדי בספירה הציבורית, אבל זה לא יוצא דופן, נראה לי שכך זה בכל חברה.


ל.א.ס: בטקסט שמצורף להל"ן את כותבת על המשחקים היצירתיים של הילדים בביארינוצ'ה. באמת מפעימה מאוד היצירתיות שלהם. לא יכולתי שלא לחשוב על עבודה מרגשת של האמן הבלגי פרנסיס אליס (Francis Alÿs), שמציג בבינאלה הנוכחית (2022), את "טבעו של משחק" (The Nature of the Game), סדרת ציורים קטנטנים ועבודות ווידיאו, צילום המשולב באנימציה, שצילם מאז 1999 במסעותיו באפגניסטן, בלגיה, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, הונג קונג, מקסיקו ושוויץ. הסרטים מראים ילדים משחקים במרחבים ציבוריים, טריטוריות. הם בד בבד פואטיים להפליא מצד אחד, קשים וחתרניים מבחינה פוליטית, מתערבים בקהילה ומערבים אותה, מצד אחר.

הסרטים מראים ילדים משחקים במשחקים שהם עצמם המציאו מהחומרים הפשוטים והדלים הזמינים מהסביבה; צמיגים, סמרטוטים, אבנים, חלקי צינורות ענקיים, עפיפונים, בקבוקים, חלזונות ומיני חרקים. חלק מהמשחקים מותאמים לטופוגרפיה של המקום, לטריטוריה; ילד בתוך צמיג מתגלגל במהירות מטורפת מראש ההר, ילדה מקפצת על מדרכות בקצב מבלי לדרוך על הקווים, ילדים מציירים בידיים וברגלים בחול, מנכשים את הקרקע בסכיני מטבח ענקיים וחדים, משחקי מחבואים במתקנים עזובים ונטושים ועוד ועוד. הגוף של הילדים מאוד נוכח במשחק, הוא חלק בו, חומר שלו, משחקים באמצעות הגוף (ידיים, רגליים, אצבעות, קולות), מפעילים אותו, מתנועעים, רוקדים, מציירים, רושמים, מטפסים, רצים. משחקי הילדים בסרט מבליטים את הדחף האנושי האינסטינקטיבי, המיידי והספונטני כל כך למשחקיות בכל גיל. אצל הילדים זה פורץ, בלתי מרוסן ואותנטי בשונה מהמבוגרים למשל.

המיוחד בסרטים והציורים, במקרה של פרנסיס אליס, הוא שדרך המשחק של הילדים, הצופה נחשף למציאות הפוליטית והחברתית, לרוב לזו הקשה, של המרחבים הכפריים והעירוניים בהם מתרחשים המשחקים.

זה מפעים, גם בזכות הסרטים המרתקים, תנאי התצוגה שלהם, החושך, המסכים, הדיאלוג בין המסכים, וחלל שמזמין את הצופה לשוטט במרחב, לעבור מסרט לסרט, ממשחק למשחק ו"לשחק" בעיניים, וגם בזכות המעבר מחלל אחד (זה של הסרטים) לאחר; לחלל של הציורים העדינים והקטנטנים, הנראים כמו גלויות מצוירות, התלויים על קירות לבנים בחלל שטוף אור טבעי שמכה בצופה, כמו במכת סנוורים, ולעיתים מקשה על הראייה וההתבוננות. הציורים הקטנטנים תובעים לקשב, תשומת לב, אינטימיות, התקרבות, הכלה ומעוררים חמלה גם בגלל מה שמצויר בהם וגם בגלל העדינות והשבריריות שלהם. ממש בא לך לעטוף אותם, כמו את הילדים.


ואם נחזור לטקסט שלך את כותבת שכשאת שוכבת בערסל הסמוך לבקתה, אחרי סיור או אחרי טקס מטלטל, את בוהה או מתבוננת ב"גוף של הילדים הנוכח מאוד בפעילויות הבנייה, בחפירה, בריצה ובקפיצה". למה הכוונה? את יכולה לספר על זה יותר? על חווית הצפייה שלך במשחקיי הילדים באזור הספציפי ובתנאים הספציפיים לא פחות?


א.א: נכון, שמתי לב שהילדים תמיד רצים, כמעט ואינם הולכים בניחותא. הריצה היא לא מתוך כוונה, רצון או צורך להספיק, ביארינוקוצ'ה אין מה למהר לשום מקום, אלא מתוך אנרגיה פנימית שהגוף מתעל אותה לצורה של אמנות ומשחק. זאת דרך של הבעה אישית וקולקטיבית באמצעות הגוף ועם הגוף. הרגשתי שמתקיימים יחסי גוף-טבע בלתי אמצעיים. הילדים באמצעות הגוף והנשמה כמו נטמעים בטבע והטבע ניטמע בהם. הם חלק מימנו והוא חלק אינהרנטי בהם.

הילדים לא מפחדים מחיות מסוכנות. ראיתי ילדים משחקים "מחבואים" עם נחש. גוף הילד המשחק, מתגמש ומתאים את עצמו לבעל-החיים; לתרנגולת, לנחש או לכדור הבדים המאולתר בתנועתו ובצורתו. הילד הרץ אחרי התרנגולת, מקרקר בשפתה מגביה את צווארו והופך בעצמו ל"תרנגול". זה כמו "תיאטרון" של ילדים בתפקיד חיות שמשחקים עם חיות אמיתיות. נראה כי ב"תיאטרון" מתרחשת למידה, שאינה מתקיימת בכיתת לימוד קונבנציונאלית, בחלל תחום בקירות, אלא בשדה פתוח, טבעי ופראי. הלמידה היא חווייתית, פיזית, ולפיכך עוצמתית וחדה. התקשורת בין הילדים המשחקים, תלויה ועוברת דרך האובייקט שאתו משחקים ושהוא תמיד-תמיד לקוח מהטבע או עשוי מהחומרים הזמינים והמאולתרים מהסביבה. הילדים, בעת שהם משחקים עם בעלי החיים, מתקשרים ביניהם באמצעות הברות והגים הדומים לצלילי השפה של בעל החיים, ופחות באמצעות מילים. למשל כאשר הם משחקים עם תרנגול.ת. הווית הגוף-נפש מטמיעה עצמה לאובייקט המשוחק וכמו מזוהה אתו באופן מלא.


הגוף בדרך כלל רזה, חזק, יציב וספורטיבי. תנועותיו גמישות ועגולות. אם בהשוואה ובהכללה גסה ופשטנית למשחקי הילדים בארץ ובמערב בכלל, הרי שגופם של ילדינו נראים, לפחות לי, נוקשים, לא מתמזגים עם הסביבה ותנועות הגוף זוויתיות וחדות. יתכן כי ילדינו, שנולדו לתוך המסכים והצגים, הטמיעו אותם עמוק אליהם.


פריים מיתוך "המסע לפרו", צילום ובימוי אורנה אוריין, עריכה עדי גוטמן, 2018

אורנה אוריין, "נמרה כתומה", 15 x 20 סמ', עפרונות פנדה אקריליק וחריטות, 2019

ל.א.ס: האם תוכלי לספר לי ולשתף אותנו מה האיואסקה והטקס בכלל שיחרר אצלך? או מה הם שינו בך? מה התובנות שעליהם את מדברת שהתחדדו בעקבות ההתנסות בשיקוי, באיואסקה? האם היה לאיואסקה השפעה על האמנות ובכלל על היצירה הכללית, והטקסטואלית שלך?


א.א: שאלה שמעסיקה אותי לא מעט מאז המסע. אין לי תשובה מגובשת וחד משמעית. בתחום האמנות למשל, בציור אני מעיזה לצייר בצבעוניות עשירה שהופיעה בחזיונות: צהוב, ורוד, סגול, ירוק. קודם לא העזתי. אז במובן זה יש איזשהו "שחרור". ברמה האישית, הבנתי יותר לעומק, כוון שגם התנסיתי, כי קיימים רבדים נוספים של תודעה שהגישה אליהם ביומיום ובמצב של היעדר השפעה של חומרים משניי תודעה – בלתי נגישה. עצם הידיעה, שהיא גם ידיעה מתוך ניסיון, מתוך תהליך של חוויה גופנית ורוחנית, נפשית, היא כשלעצמה משמעותית עבורי, מבחינת התפיסה שלי את עצמי, את ה"אחר", את היחסים שלי עם העולם. כמו כן, סיימתי להשתלם בתוכנית לייעוץ שמאני במסעות רוחניים במשך שלוש שנים. שם למדתי, למשל, שהתיפוף בתופים, יצירת הצליל והקצב, הם סוג של טכניקה שגורמת להעלאתה של תודעה אחרת. התודעה שלנו ותפיסת המציאות בכלל הן מוגבלות.

אי אפשר לדעת או לצפות מראש בתוצאותיו והשלכותיו של מסע שמאני או כל מסע רוחני, מיסטי אחר, המלווה בהתנסות של חומרים משני תודעה. זה עלול להיות מסוכן אבל עשויי גם להיות מצמיח ומפתח. בעבורי כל מסע או התנסות רוחנית מסוג כזה הופך אותי לאישה מודעת יותר.


אורנה אוריין, "חיזיון ליל איואסקה", 190 x 60, שמן על בד, 2019

ל.א.ס: האם גם היום את מתנסה בטקסים המלווים בשתיית שיקויים או שתיית האיואסקה?


א.א: כבר לא. לאחר שישה טקסים, הגוף שלי אותת לי – לא עוד. בפרו התנסיתי בטקסי איואסקה גם אצל שמאנים נוספים, מלבד אצל סרחיו, אבל בזה זה נגמר. צריך לזה גם סיבולת, בריאות ויכולת גופנית איתנה. זה טקס לא פשוט כפי שתיארתי קודם.

הנסיעה לפרו, תרמה לי לבטוח יותר בעצמי. אני יודעת היום שאני יכולה להסתדר בכל מקום בו אהיה, בפרט לאחר חודש של שהייה, במרחב כה אחר עד הזוי מבחינתה של אישה מערבית "ילדה טובה קיבוץ ברור-חיל". אם עולה בי חשש או פחד ממשהו מסוים, אני צוחקת על עצמי "נו באמת... אורנה הסתדרת במצבים הרבה הרבה יותר מורכבים ואקוטיים, מה זה בשבילך חנייה ברוורס", הילדים שלי מתפקעים מצחוק מאמא שלהם. מוזר שדווקא ההתנסות בחוויות אקסטטיות, במצבים משני תודעה, פסיכדליים – לימדו אותי להיות יותר מעשית, יעילה, פרקטית ורציונאלית.


פריים מיתוך "המסע לפרו", צילום ובימוי אורנה אוריין, עריכה עדי גוטמן, 2018

ל.א.ס: הדברים שאת מספרת על המסעות הרוחניים שלך ועל הטקסים, הריטואליים וההתנסות בחוויות אקסטטיות לא יכולים שלא להזכיר לי שתי תערוכות נפלאות ומרכזיות שמוצגות בימים אלה בתל אביב. האחת תשוקה, הפרעה (Desires, Disorders 2022) של האמנית הנהדרת אנט מסאז'ה, (Messager), שאצרה מרי שק (Shek), במוזיאון תל אביב. בתערוכה יש היבטים של פולחן, ריטואל ומסורות קדומות. החלל משופע בדימויים של טוטמים, רומחים, חיות מפוחלצות, יצורים ענקיים, פרוות וחומרים נעימים-דוחים למגע והתבוננות, תצלומים, אברי גוף בעיקר נשיים, טקסטים כמו סרוגים במסרגות, בובות מבדים, שמלות, והכול הכול בגודש ובריתמוס חזרתי שמוביל או מכניס את הצופה ועוטף אותו כמו בריטואל מעגלי. שלא נדבר על "קזינו" (Casino, 2005), העבודה העוצמתית ביותר בתערוכה, לטעמי, שכמו בולעת אותך לתוכה, סוחפת אותך פנימה לתוך הגוף. גלי המשי הרך והאדום האדום הזה כמו מדמה רחם בולענית. צפייה מרוכזת בקצב העלייה והירידה, ההתפשטות לרוחב ולגובהה של הגלים האדומים והבלתי נשלטים האלה – מנתקת ומכניסה אותך לספירות אחרות חוץ-גופיות-פנימיות בתוך הנפש-גוף האורגני והלח שלך-עצמך.

התערוכה האחרת והמדהימה לא פחות היא אמנות מכשפת (Art of Enchantment, 2022), שאצרה ד''ר דבי הרשמן, אוצרת ראשית של מוז''א ושל התערוכה. אמנות מכשפת היא הטלה של כישוף, קמע, על הצופה הבא בשעריה. את "נשארת" איתה עוד ימים רבים אחר כך. לכישוף, לקסם, לוקח זמן לפוג. כמו במצבי ג'ט לג (Jet Lag), שתיית אלכוהול, חוויה אקסטאטית. אבל בשונה מהם את.ה מתמלא.ת באוויר אמנות צלול. צפייה באמנות מכשפת במסלול מעגלי מסביב למיצב המרכזי של התערוכה "פאשפה – יש יער קסום בתוכנו" (Paxpa – Ther Is a Forest Encantada Inside Us ), של האמן הברזילאי ארנסטו נטו (Ernesto Neto), העבודה שחנכה ופתחה את אירועיי התערוכה בטקס שמאני אמיתי של האמן ושל השמאן טקסנה באנה, נציג בני ההוני קוין (Huni Kuin), מותירה אותך אחרת, מטעינה אותך בידע ובחוויות לא זמינות, יומיומיות ושגרתיות. זה כמובן תלוי גם במידה ההתמסרות שלך. במידה רבה התערוכה, כמו במקרה האמנות שלך, נוגעת במציאות, בחיים או יותר נכון במצבי הביניים שבין החיים לדימויים המייצגים אותם או השרידים שנותרים מהם, מהריטואליים, הטקסים השמאניסטיים, הוודו (vodu). כך קורה בכל אחת מהעבודות המוצגות בתערוכה, כולן בדרך זו האחרת הם שרידים ממשים של טקסים שהתקיימו במציאות הקונקרטית ושהפכו לייצוגים בספירה של האמנות. וזה פועל וניכר בתערוכה ומאידך פועל על הצופה. גם על הצופה המיומן והמצויד בכליים ציינים מערביים, תיאורטיים וביקורתיים מושחזים. העבודות בתערוכה, המייצגות את עולם הטקסים, הריטואליים, הפולחנים, הכישוף והאובייקטים המקודשים, נותרות באזורי הביניים המתעתעים שבין המתורבת לפראי וזה לטעמי מקור כוחן ומה שהופכן ל"עצמים מועצמים". הרבה בזכות עבודת האוצרות הרגישה, שנראה שמושאה, כמו צמחה והתנסתה בעצמה בטקסים שמאניים ובריטואליים פולחניים מעין אלו.

נראה לי שיש לך חומר נדיר שאת יכולה להשתולל אתו ביצירה הפרטית שלך, המילולית, החזותית והחינוכית. על מה את עובדת עכשיו? האם תוכלי לספר?


א.א: סיימתי לכתוב ספר הדרכה, מסע אל הפנים-חוץ הוראה ולמידה בדרך בינתחומית-יצירתית. הספר כולל מערכי שיעורים ואמור לצאת לאור בהוצאת מגנס/אקדמון. בספר אני מציגה את ה"אני מאמין" הפדגוגי שלי, הוראה בינתחומית-יצירתית. אותה אני מיישמת בהוראה מול הסטודנטיות בסמינר הקבוצים. האופי הכולל של הלימוד במהלך הקורס הוא כמו מסע אישי-קולקטיבי שבו השילוב בין האמנויות השונות והאינטליגנציות המרובות הוא דומיננטי ומרכזי. הסטודנטית עוברת, כמו כיפה אדומה, טרנספורמציה דרך מעברים ב"חושך". קצת בדומה להליכה של כיפה אדומה ביער ובבטן הזאב. התוצאה היא "לידה" חדשה. פעם כתבתי על זה מאמר. שלבי ההתפתחות והבגרות של הסטודנטית מדומה לשלבים של כיפה אדומה. כמובן שהתהליך הוא סובייקטיבי.

במקביל אני עומדת לסיים ספר בעקבות ריטריטים של מדיטציות בשתיקה, כאלה שעשיתי במהלך מספר שנים בקבוץ עין דור במסגרת עמותת "תובנה", וריטריט בטבע שעשיתי בפירינאים הצרפתים. בספר אני מתארת את תהליך ה"השלה" של עצמי מקליפותיי, באמצעות זיכרונות שעולים בי במהלך המדיטציות. התהליך הכללי לימד אותי "מהי חמלה" במובן העמוק והכן שלה.

כמו כן אני מתכוונת להתרכז יותר ביצירה האישית, הפלסטית. בזמן הקרוב אני אשתתף בתערוכה קבוצתית פסיכידליה ופרספקטיבה, בגלריה לוטן, שתאצור אורלי דביר, ביפו העתיקה. וכמובן פה ושם מציגה גם באירופה, רומניה, איטליה ועוד.

אמשיך את ההוראה בשנה הבאה ואז אצא לפנסיה ונראה אלו חלומות אממש.

מחלום אחד להגשמת חלום אחר – זו תמצית משאת חיי.


אורנה אוריין, "ריף", 54X60 , שמן פנדה וחריטות, 2021
ד"ר אורנה אוריין גרה בקבוץ ברור-חיל, שבעוטף עזה. פועלת במרחב האמנות החזותית גם כחוקרת וגם כאמנית המציגה את עבודותיה בארץ ובעולם. עבודותיה כוללות צילום, ציור ומיצב. למדה אצל אמנים בבוליביה, קולומביה וישראל. מרצה במכללת סמינר הקבוצים. פרסמה ארבעה ספרים: דם גופך – מחקר הדוקטורט העוסק באמנות הבזוי הנשי (רסלינג 2013): כוס התה שלה – מחקר הפוסטדוקטורט העוסק במסעה לפאתי הג'ונגל בצפון פרו לחוות טקסים שמאניים: הבובה טטי (לביא פ. אנטרפרייז 2014) ורם והבופלו הגדול (צמרת 2018), שניהם ספרי ילדים.
אוריין משמשת גם כמנחת קבוצות בשילוב אמנויות לאוכלוסיות שונות

לאתר הבית של ד''ר אורנה אוריין: https://www.ornaoryan.com/
כוס התה שלה -שלי, מתוך יומן מסע
.pdf
Download PDF • 147KB


3 Comments


Yael Guilat
Yael Guilat
Aug 17, 2022

מרתק אכן מרתק אבל המילה רחוקה מלמצות את חווית הקריאה ואל הכיוונים המרובים שהשיח בין ארנה וליאת (שתיהן מדהימות ברהיטות שלהן ובספקטרום של נושאים שמפתחות בשיח זה) שלח אותי כקוראת...הדיאלוג שהרבה נשים כמוני (וכמו ארנה, על פי עדותה) מנהלות בין דחף ופחד, והעל המפגש בין תודעות ותרבויות ואורחות חיים דרך האמנות אבל דרך חווית השהות בקרב ה"אחרים" על מנת להיות קרובה אל עצמך... וכיצד כל זה מתקשר ליחסי מקרו, שכוללים את היחסים הקולוניאלים, שבתורם מפיצים את המלאכה והאומנות המקומית מתוך מטרות רווח וברווח עצום...לסוחר, אבל במקביל ובדומה ל "תיירות תרבותית" למיניה מהווים מקום פרנסה, לפעמים עיקרי עבור אותה קהילה... תודה גדולה!, יעל

Like
Guest
Aug 18, 2022
Replying to

כל כך מרתק ומעשיר, לחצות את גבולות התודעה

Like

Guest
Aug 17, 2022

מרתק

Like
bottom of page