top of page

העלים שהוציאו אותי מעצמי והכניסו אותי לקרָבַיי

בשיחה עם ד''ר אורנה אוריין בעקבות כוס התה שלה, פרדס, 2020


פריים מיתוך "המסע לפרו", צילום ובימוי אורנה אוריין, עריכה עדי גוטמן, 2018

ל.א.ס: קראתי את כוס התה שלה, רומן אוטו-אתנוגרפי, ז'אנר כתיבה מעניין לכשעצמו, המשלב בין סיפור מסע-רוחני, ספיריטואלי, אישי ונועז, לפחות לטעמי, לבין קטעי הגות ומחקר. אנא תנסי לגשר בין שני הקצוות. באיזה מסגרת כתבת את הספר? מהו כוס התה שלה, של הגיבורה שלך, סמדר, שהבנתי שהוא בעצם כוס התה שלך? ספרי לנו על כוס התה המיוחד הזה?


א.א: כתבתי את הספר במסגרת פוסטדוקטורט באוניברסיטת בן גוריון במכון אליישר, בהנחייתה של פרופ' חביבה פדיה. בהתחלה חשבתי להשוות בין טקסים שמאניים של קבוצות בישראל לבין טקסים של קבוצות בפרו. אך התנאים הסודיים שבהם נפגשות הקבוצות, לא אפשרו לי להיכנס אליהם. רוב הקבוצות שיצרתי עימם קשר חשדו שאני "שטינקרית" וסגרו בפני את הדלת. הדהים אותי שבכל כך הרבה מקומות וסוגי אוכלוסיות בישראל מתקיימים טקסים. הטקס במחוזותינו התברר לי כנוכח ומשמעותי. לוקחים בו חלק דתיים, פוליטיקאים, ידוענים ועוד. הוא מתקיים מתחת לרדאר בשל האיסור על השימוש באיואסקה הנחשבת כסם מסוכן. לכן בחרתי לכתוב על הנושא במסגרת הפוסטדוקטורט בעיקר על בני שבט השיפיבו. אני מודה שהמסגרת של המחקר והכתיבה, הפוסטדוקטורט, הייתה עבורי יותר כמו "פלסטר" להתכסות, להתעטף, בו כדי ל"היראות" שפויה ואינטליגנטית ולמנוע אמירות כמו "המשוגעת הזו". ובמלים אחרות למקם את ה"שיגעון", לכאורה, בפלטפורמה אקדמית, מחקרית, פורמאלית, "רצינית", ובכך לצמצם אמירות מיותרות ופוגעניות. הרי בברור חיל, בקבוץ שלי, גדלתי על השאלה "מה יגידו?" וכנראה כמו ילדה טובה הפנמתי אותה לעילא ולעילא. ה"פלסטר", הכיסוי האקדמי, קצת עזר. ה"משוגעת הזו" נאמר לא פעם, אבל לרוב לא בנימה שלילית.


מכיוון שפוסטדוקטורט הוא דבר יותר חופשי, למשל מדוקטורט, וניתן לבחור איך לכתוב אותו, בחרתי לכותבו כספר, שמשלב קטעי עיון עם חוויה.