מור שניידר

קריסת הקונספציה | מור שניידר

שׁוּב הֵם הוֹלְמִים בִּי,

יִסּוּרֵי הַאֵין-מִלִּים.

גּוּפִי כְּבָר מוּכָן,

צִירִים צָרִים עַל רַחְמִי

אַךְ דָּבָר לֹא נוֹלַד.

לֹא הָיְתָה הִתְעַבְּרוּת, אוֹ אוּלַי הָיְתָה וְקָרְסָה.

הֵן נָסוֹת מִמֶּנִּי, הַמִּלִּים, אֲנוּסוֹת

לְסַפֵּר סִפּוּר שֶׁאֵינָן רוֹצוֹת

חֲטוּפוֹת הַרְחֵק, מְכֻוָּצוֹת

מְנַסָּה לְפַתּוֹת אוֹתָן אֵלַי

וְהֵן בְּשֶׁלָּהֶן.

עִקְּשׁוֹת, מִתְנַגְּדוֹת

מְסָרְבוֹת לְהִתְלַכְלֵךְ

בְּדַם הַמְּצִיאוּת.

קץ האנושיוּת | מור שניידר

אֶת הָאֵימָה אִפְסַנְתִּי בְּעֹרֶף מַחְשְׁבוֹתַי

אַחֶרֶת לֹא אוּכַל,

אַךְ מִדֵּי כַּמָּה שָׁעוֹת

זִמְזוּם לֹא צָפוּי,

עֲקִיצָה קְטַנָּה בְּעוֹר הָרַךְ

וְאֶלֶף כִּידוֹנִים בּוֹעֲרִים נִנְעָצִים.

בִּטְנִי מִתְהַפֶּכֶת, מִתְיַפַּחַת,

מִתְחַנֶּנֶת -

בְּבַקָּשָׁה, תַּגִּידוּ שֶׁזֶּה רַק חֲלוֹם

פוסטים קשורים