על לפני ומאחורי הקלעים של העולם, הזמן והאדם

בשיחה עם האמנית-אוצרת נחמה גולן בעקבות ע.ש.נ, עולם | שנה | נפש, 2022.

תמונה 1, שולמית עציון, "זאב זאב", טכניקה מעורבת, 2021, מראה הצבה מתוך ע.ש.נ, 2022, גלריה על הצוק

ל.א.ס: לגבי השם של התערוכה ע.ש.נ, עושה רושם שחיברת בין בריאת העולם ובריאת היצירה, המעשה האלוהי והמעשה האמנותי, הזמן הסובייקטיבי-הנפשי והזמן האובייקטיבי, הסדר הסימבולי, התרבותי, חברתי – אולי תוכלי לפרט על הבחירה? ואם תוכלי להסביר ולפתח את השילוש עולם-זמן-אדם? אני מניחה שזה קשור


נ.ג: אקדים ואומר מושג "ע.ש.נ" עלה בזמן שבת, שיעור פרשת השבוע בספר הזוהר. חיבתי ללימוד זה קשורה תחילה בקריאת פסוקי הפרשה בארמית, שפה זרה המתסיסה את הדמיון הצורני והחומרי. והמשכו בלימוד תורת הסוד, התורה השומרת על מדרגות סודה שלה כי רחוק הוא הדבר ממך. עצם הלימוד. הוא השכר. ודי בו.


לשאלתך בעניין החיבור שאני עושה בין מעשה הבריאה למעשה האמנותי, הוא בבחינת הסחת דעת מן הלימוד. זו תנועת הנפש היוצאת ממסגרת המקום וזמן הלימוד, לשוטט במחוזות הדמיון האמנותי-רוחני-חומרי.

שישים ריבוא נשמות עמדו בתחתית הר סיני וראו הר מעלה עשן (ע.ש.נ). התגלות הבורא דרך חומר ממסך, מסתיר, מתפשט, שיוצא אל מחוץ למסגרת העולם, ונעלם.

שלושה צירים, עולם, שנה, נפש, מקיימים את הבריאה. אלה גם שלושת הממדים בהם מתקיימים האדם והחיה, וקצרה הדרך לקשור זאת לעולם האמנות. בבחינת הזמן והמקום – הפנים והחוץ של הסטודיו, בהקשריהם הקונקרטיים, הרוחניים והמטאפוריים, כנ''ל לגבי חלל התצוגה, הגלריה, בהקשר זה "הצוק". אלא שחלל התצוגה הציבורי מטבעו קשור לחשיפה ופרהסיה, ההוצאה של האובייקט האמנותי, מעשה הבריאה מהספירה, המקום הפרטי והאינטימי לספירה, המקום, הציבורי והכללי. התנועה ביניהם היא תנועת הנפש. שלושתם, המקום, הזמן והנפש, לכודים ואחודים זה בזה. ואין גוף בעולם שמתקיים ללא נפש ואין נפש שמתקיימת בלא גוף.


בכוחות הנפש מתגלם הכוח לתקן עולם, ויש בזה לעורר מספר שאלות על טיבו של המקום השלם. אם העולם נזקק לתיקון, למה מלכתחילה נברא מקולקל? האם "תיקון עולם", הוא בחזקת דטרמיניזם או חופש בחירה? מושג שזלג לתוך שיח האמנות ע"י אמנים.יות דתיים.יות. משמעותו ניסיון לראות ב"מעשה האמנות", מעשה תיקון עולם. תיקון עולם במשמעותו הדתית, הוא תיקון כוחות הנפש, הרצון והטבע המולד באדם, אלא שבאמנות כוח הרצון, התשוקה והיצר הם הכוח המניע והמזין את עצמיות האמן. ואף על פי כן, לעולם ירצה אמן שתהיה יצירתו כולה מעשה השפעה, רוחניות נטולת חומר המגולמת בתוך צורה.


ל.א.ס: עדיין לפי ההסבר שלך את שלושת הממדים, עולם (מקום), שנה (זמן) ונפש (אדם, גוף, סובייקט.ית), לא הבנתי עד הסוף את משמעות הנוכחות של ממד הזמן בתשובתך. כלומר, משתמע על פי מה שאמרת (עבודה בסטודיו, מעבר לגלריה וכדומה), שאת מתכוונת לזמן הלינארי, לזמן של הספירה הסימבולית, לזמן החברתי, התרבותי שמנהל אותנו, לזמן במשמעות של השעון מצד אחד. ומצד שני את מסבירה את המעשה האמנותי באנלוגיה למעשה האלוהי, הבריאה. כלומר, בהקשריו של הזמן הניצחי, המעשה והפעולה המטאפיזיים שהם מעבר לזמן, למקום ולחומר הקונקרטיים. האם תוכלי ליישב בין הדברים, לדייק אותם לקורא.ת שלנו?


נ.ג: האנלוגיה בין מעשי הבריאה למעשה האמנות, היא מוסיקת מילים ערבה המסמנת בעיקר את משאת הנפש האנושית ליצור מעשה חושב במידת הרוח מצד אחד, ולצמצם במידת החומר מצד אחר. משמעות הדבר הוא לפרוץ את גבולות הזמן ולהותיר עקבה במושגים של זמן נצחי. יצירת האמנות היא אמנם נביעה נפשית עמוקה, נסתרת לעולם שלא תיחשף עד תומה. נסתרת אפילו מפני האמן שלא תמיד יוכל להביע במילים את מוצאה, מקור נביעתה של יצירתו. בחלל הגלריה על הצוק בנתניה, בחלל הפנימי על הקיר הימני מקובע חלון צר וארוך משקיף לים התיכון (תמונה 2). יצירת האמנות אל מול המציאות, יצירת הבורא, בתנאיה של ארכיטקטורה זו, שלא לומר אל מול החוף היפיפה הנשקף מבעדה, הופכת אנלוגיה זו ללא הוגנת כלפי היצירה האנושית או לחילופין להשוואה נטולת ענווה.

תמונה 2, שולמית עציון, ע.ש.נ, 2022, מראה הצבה, גלריה על הצוק.

ל.א.ס: מאוד יפה מה שאת אומרת. האם את מתכוונת לאנלוגיה השוואתית נטולת ענווה מצד הבורא? ואם כן, זו עמדה מעניינת מצד אישה-אמנית-דתית. אנא הסבירי.


נ.ג: הענווה היא תכונה, מידה, המיוחסת לאדם ולא לאל. במקורות מוזכרת הענווה כתכונה של משה הנביא "והאיש משה ענו מאוד [...]".על תכונות האל נאמר מקבץ קצר ובהחלט לא ממצא; אל קנא, נוקם ונוטר, רחום וחנון, משפיע, רב חסד....

כאשה-אמנית-דתית זכיתי לשני חיים בעולם המעשה, חיים של מטה וחיים של מעלה, שני בתים, שתי דלתות שמתקיימת ביניהם תנועה; חיים של מטה הם חיי מציאות קיום הגוף ושמירת המצוות, השומרים על הנפש אך לא בהכרח מחיים אותה. חיים של מעלה, קיום הנפש באמצעות האמנות. ברגעי חסד זו התעלות הנפש, גילוי והמצאה, זמן עשייה שאין בו מטרה ותכלית מלכתחילה, אמנות לשם אמנות, על כך אני אסירת תודה.


ל.א.ס: תספרי קצת על הבחירה שלך באמניות, דרורה וייצמן, נסרין אבו בכר, שולמית עציון. החיבור שלך כאוצרת וכאמנית-מציגה איתן ועם עבודותיהן. האם הכרת אותן קודם לכן?


נ.ג. בטקסט בקטלוג אני מתעכבת על השניות המתקיימת בחיבור אוצרת/אמנית ומציינת שהאמנית בעבורי קודמת לאוצרת. האוצרות היא פעולת המשכה של מחשבה המערבת בין אמנות אישית לאמנות שיתופית. את האוצרות אני רואה כהיבט אחד של העשייה האמנותית הכוללת שלי, של היותי אמנית, של הקיום והזהות שלי כאמנית. כותרת התערוכה תאמה את המחשבה על ארבע אמניות כולל אותי כשלכל אחת יש מרחב מחיה משלה ודופק זמן, טמפרמנט, שונה המאפשר להציג גוף יצירה, לא חדש במכוון, מתוך מחשבה שיצירת אמנות איננה צריכה להימדד במונחים של זמן. לעניות דעתי, כמו שאמרתי לך קודם, ליצירה אמנות טובה אין תווית "פג תוקף". וכל הצבה בחלל ניבדל מוסיפה ליצירה פרשנות נוספת, רובד אחר, ומרחיבה את נקודת המבט על היצירה.

רעיון חלוקה והפרדה נשמר גם במבנה הקטלוג שהוא יצירה מודפסת המחולקת לארבעה פרקים, ארבע אמניות. בין הפרקים "דפי חציצה" המראים צילום-תקריב של אחת מעבודות האמנית. הפרק כולל גם טקסט אותו האמנית כתבה. כאוצרת אני נמנעת משני מהלכים אוצרותיים, האחד, ליצור תחברים, דיאלוגים בין היצירות. על הצופה לגלות דרך מסלולי הצפייה בחלל את השונה והמשותף, המחבר והמפריד בין היצירות. מהלך נוסף שאין לי בו חלק הוא כתיבת הטקסטים; הטקסטים על האמניות או פרשנות על עבודותיהן. כל אחת, כמו שאמרתי, כותבת בלשונה ושפתה על עצמה ועל יצירתה.

בחרתי את האמניות על-פי גישתן האמנותית ועבודותיהן. היה חשוב לי שהן תהיינה אמניות רב- תחומיות, שיש להן יכולת ושליטה במדיומים שונים. האמניות מגיעות מחלקי הארץ השונים, רמת גן, נתניה, תקוע, ונסרין מכפר זלפה. כיום נסרין חיה ועובדת בלייפציג, גרמניה. הדיאלוג איתה התקיים באמצעות הווטצאפ. נסרין מזהה עצמה כאמנית פלסטינאית. עבודתה עוסקת במקומה של האישה בחברה הערבית פטריארכלית ובסכסוך הישראלי-פלסטיני. אבל תמיד-תמיד האישי והפוליטי בעבודות של נסרין נשזרים זה בזה.

עם דרורה וייצמן ועבודותיה יש לי הכרות קודמת כאשר אצרתי לה תערוכה בבית האמנים בתל אביב בשנת 2000 ותערוכה נוספת בגלריה העירונית ברחובות בשנת 2001. את שולמית עציון הכרתי דרך "סטודיו משלך", מרכז לקידום נשים אמניות, פרויקט מבורך שיזמה ומנהלת ציפי מזרחי והוא יחיד מסוגו בארץ. שולמית הציגה ב"סטודיו משלך" מספר פעמים.

גילאי האמניות נע בין 30 ל- 75, ובהתאמה נשים שהן רווקות, אימהות וסבתות. כאלה שמזוהות כדתיות, חילוניות ובאופן כללי אסופה המייצגת חלקית ביותר את המרקם האנושי חברתי בארץ.

פעולה אוצרותית ראשונה שלי הייתה בבית האמנים בתל אביב בשנת 1994. היא הייתה אמורה להיות תערוכת יחיד שלי. אולם, ביקור שלי ב-1993 בדוקומנטה שאצר יאן הוט, אוצר כריזמטי שהתייחס לרעיון הדוקומנטה כאל כפר אמנותי גלובלי, אמנות ללא גבולות שפורצת את גבולותיה ומערערת על הגבולות המובהקים שבין המציאות לאמנות, הוביל אותי בשובי לארץ להחלטה שברצוני לשנות ולהפוך תערוכת יחיד שלי לתערוכה קבוצתית. רחל שביט ז"ל, ראש"ת אגודת האמנים בתל אביב דאז, הייתה הכוח המניע של תערוכה זו. שם התערוכה היה "תא עשייה". הרעיון היה לבנות חלל שאיבד מסמכותו התפקודית כ"קובייה הלבנה", לכאורה, חלל נקי ולבן נטול פניות.

בחלל הוצבו 21 תאי ברזל בגודל 1.5/1.5/2.4 מ'. לכל תא דלת ומפתח. לתוך התאים הריקים הוזמנו 19 אמנים נפלאים במטרה לפרוע את הסדר המשועתק שיצרו התאים בחלל. התאים הריקים שמשו קפסולות, תצוגת אמנות בהפרדה. בסוף אותה שנה הוזמנתי על ידי מנהל מוזיאון מגדל דוד, עדי סמל ז"ל, לאצור תערוכה במוזיאון. קראתי לה "מן החרכים". זה היה במסגרת פרויקט ארט- פוקוס. חדרי השמירה וחרכי הירי העתיקים שמשו חדרי פלאות לאמנות עכשווית. עד 1998 עסקתי בפעולות אוצרותיות בנוסף לשגרת עבודתי בסטודיו.


ל.ס.א: תספרי קצת על החלוקה של החללים בגלריה על

הצוק. איך נקבעו? למה? האם זאת הייתה החלטה של שיתוף, או לא? החלטות לגבי ההתאמה של העבודות לחלל, האם החלל דובב את העבודות, אולי להיפך?


הגלריה על הצוק בנתניה, אחת הגלריות היפות במקומותינו, בנויה כשני חללי תצוגה; חלל קדמי הבנוי כהיכל עגול והנתמך בארבעה עמודים שכמו אוחזים "שוליים" של תקרה שממרכזה נשפך נהר של אור טבעי לתוך החלל. מעין קתדרלה מודרנית. החלל העגול מוביל לחלל מלבני הקרוב בהגדרתו ל"קובייה לבנה".

המיצב של דרורה וייצמן "דרך ארץ", שהוצג בתערוכה שאצרה רותי חינסקי אמיתי בגלריה "זוזו" (2018), הוצג על רצפת הגלריה (תמונה 3). ההחלטה שלי לתת למיצב "לרחף" בין ארבעת עמודי החלל ולבנות לו במה 400/400/20 ס"מ, הייתה החלטה שהובילה למהלך אוצרותי נוסף; לתת לדרורה את כל חלל ההיכל. על הקיר העגול שבחלל הוצגו ציורי האקוורל שלה, סידרה לה היא קוראת באידיש געגאַנגען שפרושה "הלכנו" , "נלך", "הולכים", על "פס-דרך" בצבע צהוב. את הקיר הנוסף ואת העמודים כמו עוטפים או "אחוזים" בהם עקבות, שאריות, "שנוקו" מכריכות ספרים. בנוסף ישנם אובייקטים המונחים על מדפים בקיר הנגדי.


תמונה 3, דרורה ויצמן, מייצב "דרך ארץ" (2018) וציור, טכניקה מעורבת, 400/400/20 ס"מ, מראה הצבה, ע.ש.נ, 2022, גלריה על הצוק.

ציר מרכזי ביצירתה של דרורה, מושתת על ליקוט ואספנות של חפצים שאיבדו מחפציותם ועוברים תהליך ניקוי וטהרה. דרורה יוצרת מהם אסמבלאז'ים המעניקים לחפצים המתים חיים. כמו הארכת חיים, "החייאה מלאכותית" הממומשת ומגולמת כבשר-רוחני חי בעולם האמנות. אני מכנה את פעולתה של דרורה – "העלאת ניצוצות של קדושה" שנפלו ל"קליפות".


ל.א.ס: תסבירי....


נ.ג: הציטוט המובא לקוח מספרות הקבלה שמנסחת מהי "קליפה" ומה היא "קדושה", לאן היא נופלת ולאן היא עולה וכדומה. אין בכוונתי להתעכב בזה שכן זה לא מן העניין בהקשר זה.

כלי שלם מכיל את ניצוץ הקדושה. ניצוץ הקדושה נמצא בחומר המחשבה המכוונת לבנית כלי שיש בו משלמות החומר, הצורה והתכלית. ברגע שאחד הפרמטרים נמצא פגום, הוא בבחינת כלי שבור, "קליפה ריקה", חסר ערך, מבחינת התפקיד שלו במימוש התכלית שלשמה נבנה הכלי, הדבר השלם. הליקוט והאיסוף של החפצים הזרוקים, הזנוחים שסר חינם ובטל תפקידם – הופכים לכלים שהם מושא להתבוננות והנאה ופרשנות אמנותית. וזה בכוח המחשבה והרוח, הניצוץ של האמנית שמארגנת את ה"קליפות הריקות" מחדש ויוצקת לתוכם תוכן שהופך אותן לחיים יותר מתמיד.


ל.א.ס: המיצב של כריכות הספרים הריקות מתכולתן שייך לסוג האמנות המציגה אסתטיקה של ריבוי ושל חפצים טעונים בערך היסטורי הנושאים מטען נוסטלגי "של פעם", זיכרונות ילדות, ימי התום של טרום האסתטיקה ההייטקיסטית וכדומה. אמנות המהדהדת, למשל, את זו של האמן היווני-איטלקי יאניס קונליס.

ומה בהקשר לחלל ה"קובייה הלבנה" – השלוחה של הקתדרלה ?


נ.ג: בחלל "הקובייה הלבנה" התכנסנו נסרין שולמית ואנוכי. חוט צמר אדום כפס מסמן את גבול תחום המושב של כל אמנית (תמונה 4).


תמונה 4, מימין, נחמה גולן, "מדרש חוה", צילום, 170x 90 ס"מ, 2000, משמאל, נסרין אבו בכר, "חור שחור", טכניקה מעורבת, 46x26x26 ס"מ, 2011, מראה הצבה, ע.ש.נ, 2022, גלריה על הצוק.

מחשבה ראשונה הייתה כוונה לארגן את החלל כמעיין אתר שעבר "אסון בניה", התמוטטות פיגומים ופועלים זרים הנופלים אל מותם. קטסטרופה שגרתית במחוזותינו. ובתוך "זירת האסון" לשלב אמנות בהתאמה. לעיתים אמנות שזרה "לזירת האסון" ולעיתים כזו שנטמעת בה. מהר מאוד הבנתי שאין זה החלל היכול להכיל הצבה בסדר גודל והיקף מציאותיים, כלומר אחד לאחד, ודחיתי את הרעיון. עקבות של אותו רעיון שנדחה נמצא בעבודתה של שולמית עציוןunder construction" "; מיצב יציקות בקנה מידה קטן של מבני בטון ופיגומים בברונזה (תמונה 5). מעין קטע הדמיה, פריט, מודל, מקט, של אתר בניה בהתהוות. בעבר העבודה הוצגה על הרצפה, הפעם מצאתי לנכון למקם את המיצב על פיגום ישן בגודל טבעי.