הקדמה: הפוליטיקה של הגעגועים לבגדד ליאלי השש.


טל שוחט, ללא כותרת, 2002, תצלום, 127*105, באדיבות האמנית וגלריית רוזנפלד

"הפוליטיקה של הגעגועים לבגדאד" ליאלי השש, מאמר שפורסם במקור בספר גזענות בישראל (2010), תוצר מחקרי של פורום אקדמי, קבוצת מחקר בן-תחומית הכוללת חוקרים מתחום לימודי התרבות, חברה והפוליטיקה בישראל, ממכון ון ליר שפעלה מ-1999- 2005 בנושא גזע, הגזעה וגזענות. את הספר ערכו יהודה שנהב ויוסי יונה בהוצאת מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד.


המאמר של ד"ר יאלי השש (שם עמ' 307-287) – היסטוריונית חברתית של א"י-פלסטין ומדינת ישראל במאות ה-19 וה-20, חוקרת ייחודית ומעניינת בתחום המגדר והפמיניזם בכלל והפמיניזם הרב-תרבותי והמזרחי בפרט, חברת פורום היסטוריוניות במרכז מחקר פמיניסטי אשה לאשה חיפה, ומובילה שותפה למעבדה להיסטוריה שבעל פה באוני' ת"א – עוסק בזרם הכתיבה הספרותית והפוליטית של סופרים, פובליציסטים, אנשי רוח וחוקרים, שכתבו על בגדאד ויהדות בגדאד, כמקרה מבחן שמשמש בו זמנית אתר לשחזור זיכרונות וגעגועים פרטיים, מודל של מזרחיות שסביבו נבנות תביעות פוליטיות ותרבותיות המתכנסות יחד תחת השם "קולקטיב מזרחי", כמו גם כאתר לדה-קונסטרוקציה של הנרטיב הציוני ומאידך לרה-קונסטרוקציה של מזרחיות אחרת. המאמר בוחן מה הגעגועים לבגדאד מבקשים לספר או לבנות מצד אחד, ומה הם מבקשים לפרק מצד שני, ובאופן כללי, מחברת המאמר בוחנת את הפוטנציאל הגלום בהם לחולל שינוי חברתי.


המאמר הוא פרי של עבודת מחקר שנעשתה במשך שני עשורים, ונכתב כולו בהסתמך על טקסטים שכתבו יוצאי עיראק בישראל. הכותבת, לצורך המחקר, רואה בהם כאילו היו אלה יחדיו אנתולוגיה אחת, "כאילו נבנה עבורם קלסר גדול שניתן לחסר ממנו או להוסיף לו" (שם 287). המעניין במנעד הטקסטים שעליהם מתבסס החוקרת הוא במגוון המבטים והפרספקטיבות שהם מייצגים, ובמלים אחרות בגמישות של האנתולוגיה, ביכולת שלה להכיל גם טקסטים שעלולים לפרוע את התיזה, הקוהרנטיות, האיזון, שהמאמר אמור לכאורה לנסח.


המאמר עושה, לטעמי, שילוב מרתק בין כתיבה ספרותית, פואטית, של יוצאי עיראק בישראל (כמו סמי מיכאל, אלי עמיר, ששון סומך, שמעון בלס, סלים פתאל) לכתיבה מחקרית ואולי גם מסאית קמעה המבוססת על תיאוריות סוציולוגיות ופוסט קולוניאליות (כמו אלה של אלה שוחט, יהודה שנהב, פנינה מוצפי-האלר). שתי הסוגות, הספרותית והמחקרית, מזינות זו את זו ובה בעת מהוות כוח משמעותי מחולל של המאבק התרבותי המזרחי המתנהל מזה עשרות שנים בחברה בישראל. לטענת המחברת הכתיבה על בגדאד או עיראק בכלל מייצרת את מודל הקהילה העיראקית שלפני 1948, ובעקבות זאת את המזרחים בכלל, כראש חץ של הפרויקט החילוני מודרניסטי הסובב סביב הגבריות המזרחית – על רקע היותם ילידי ויוצאי מדינה ערבית איסלאמית הנושאים את תווי-היכר של התרבות הערבית והפתוחים והניזונים מהשפעותיו האירופאיות והמודרניות, של הקולוניאליזם העיראקי-בגדדי – בדומה למקבילו, ראש החץ של הפרויקט הציוני, שהוא במהותו אשכנזי.


הניתוח המוצע לנו כאן עוסק במידה רבה ביחסים בין גברים כהים לגברים לבנים, ובין גברים כהים לנשים כהות. מהניתוח של הכתיבה ה"בגדדית" המחברת טוענת לחיזוקם של הגברים הכהים מול אלה הלבנים והכפפתה של הגדרת הגבריות המזרחית לחוקי התחרות בין הכהה ללבן, על חשבון החלשתן של הנשים הכהות.




הפוליטיקה של הגעגועים לבגדד, יאלי השש
.
Download • 4.17MB