ליטל שרוני
22 ביולי 2022 - 12 בספטמבר 2022
-----------------------------------------
22 ביולי
לפני מספר ימים חלמתי עליך, על אפרת. ביקשתם ממני להיות פונדקאית, כי בחלום לא הצלחתם להיכנס להריון, אפרת לא הצליחה. הסכמתי. בחלום כבר הייתה לי בטן. קמתי בבהלה. כשגיליתי שזה לא באמת קרה – הצלחתי לנשום.
אתמול בלילה, חלמתי שוב חלום מוזר, הייתי עם חברים שלא מוכרים לי מהמציאות. אבל בחלום הכרתי אותם. הם ניסו לשכנע את הגבר הבלונדיני לקפוץ מהצוק למים. הוא לא רצה, הוא פחד. הם חשבו שזה מצחיק ודחפו אותו. בעת הנפילה הוא קיבל מכה חזקה בברך, שכנראה נשברה. הוא לא הצליח לשחות חזרה למעלה, הוא התחיל לפרפר – וטבע. בחלום, לאחר כמה רגעים שאני רואה אותו טובע, ביקשתי עזרה, אף אחד לא הסכים לקפוץ למים, זה היה מקום מסוכן. בלי לחשוב יותר מידיי ירדתי אליו, הרגשתי שהכל כמו תלוי רק בי.
התעוררתי בבהלה וחרדה, לא הבנתי מה קורה עם החלומות שלי בימים האחרונים, חשבתי שזה מיקרי.
בסביבות השעה 12:00 טלפון בוואטסאפ מאמא שלי, שהייתה באוסטרליה. לא הספקתי לענות. מקבלת הודעה ״זה דחוף מאוד תעני!!״, חשבתי לעצמי ״נו באמת, מה כל-כך דחוף בקשר ליום ההולדת של איידן שמתקיים מחר?״ הרי על זה התכתבנו לפני שנייה. מתקשרת חזרה, שומעת בכי, שקט, ושוב בכי, לא מבינה, מנסה להבין מה קורה.
לאחר מכן היו מילים שלא הצלחתי לעכל... משהו כמו... ״רועי נהרג״. שתקתי, ולאחר כמה שניות אמרתי ״לא... לא, אני לא מבינה ממש מה את אומרת לי עכשיו״. המילים לא הצליחו להיכנס לתוכי, לא הבנתי, שוב שתיקה. מעכלת את הבכי, המילים לאט לאט מחלחלות, ואז... כבר לא זוכרת...
נהגתי לאשדוד כולי דמעות, חצי עיוורון. לא מצליחה להירגע... מתבלבלת... ממלמלת... כועסת... מתוסכלת. הרגשתי שאני מחוץ לעצמי, ניתוק שלא חוויתי מעולם. משהו שהרגיש לי כמו חוויה חוץ-גופית. הרכב זז, הדמעות כמו מים מלוחים של ים אכזר מטביעות אותי. מעבר לזה הכל קפא במקום...
***
אני לא מבינה, אני לא מבינה מה קורה, איך מה שנשאר ממך היא רק שקית ניילון משטרתית, ואולי גופה חבולה שיהיה מאוד קשה לזהות בשבוע הבא.
***
לא מעיזה לקרוא את הכתבות, להסתכל בסרטונים. מדמיינת אותך מחליק מגובה שישה מטר על הראש ובדרך מפלח לי את הלב באכזריות. לא תופסת...
עד היום בשעה 12:00 לערך, היה לי אח, קראו לו רועי לוטאטי, ועכשיו הוא כבר אינו.
היה איש, הייתה רוח, היה גוף ועכשיו גופה.
חיית על הקצה, וגם נהרגת עליו. לפחות ליד הים, המקום הזה שכל כך אהבת.
***
25 ביולי
אהבתי אותך מטומטם אחד!!
למה התעקשת ללכת למקום ההוא...?
למה...?
הרי ידעת עד כמה זה מסוכן!
לזהות אותך כגופה חבולה הבהיר לי שהכל אמתי, שכלום כבר לא חלום, אולי אם אראה אותך פתאום, אדע שאני שוב חולמת.
אנחנו פה קרועות לב וקרועות חולצה. רוצה לקוות בשבילך שאחרי שמתים כבר פחות כואב.
27 ביולי
אומרים ״החיים ממשיכים״. נכון, הזמן-מרחב תמיד זז, ואני רוצה לעצור ולהשתהות באבל הפרטי והאינטימי שלי. בלי רעשים כמו "החיים חזקים", מנטרות שחוקות על התנועה של הזמן ועוד. לי הזמן נעצר, המוות התפרץ לי לחיים. מגיע לו למוות שניתן לו מקום על הציר הליניארי של הזמן שזז. בחיים שלי הוא זז – רק יותר לאט עד שנדם. אומרים ״החיים חזקים יותר״. לא ידעתי שבאבל החיים מתנסחים במונחים של "חוזק". איך מכמתים "חוזק" של חיים או מוות? ואיך יודעים מה מרגיש לי כרגע ״חזק״ יותר? זה אמור לנחם אותי? אומרים ״תהי חזקה בשביל אמא״ – באמת? כי חשבתי ללכת לשובר הגלים באשדוד. לקפוץ ממנו. כמו בחלום.
כדאי להכליל בדרישה להיות חזקה, גם אותי. אני קודם צריכה להיות חזקה בשבילי כדי שאוכל להיות חזקה עבור אחרות.
״איך את?״ – "וואלה בשיא של החיים", "מעולם לא הייתי טוב יותר". אנא תשתדלו להימנע משאלות רטוריות. תחשבו על ניסוח אחר או על דרך אחרת להתעניין בי. למשל, לכבד את האבל שלי. תחשבו שנייה, מה אני אמורה לענות כרגע על השאלה ״איך את?״.
אומרים "לזכור רק את הדברים הטובים". תמליצו לי על מסנן מוח או מעבד זיכרונות שאוכל לרכוש לעצמי. גם היפנוזה זו אופציה. תודה! אבל ברצינות, בזיכרונות אין רק ״טוב״, היכולת לזכור גם ״רע״, יכולה לסייע לנו להפוך לטובות יותר ולהפיק גם מ״הרע״ ״טוב״.
מנהלות ומנהלים שכותבים לי כמה הם מצטערים, אומרים שאקח את הזמן ובאותה נשימה אומרים לי גם לקבוע מולם דברים מיד לאחר השבעה. מה אני עושה כשאני לא יכולה כרגע לתפקד או לחשוב על משהו אחר? מי החליט שאבל עובר תוך שבוע? ואם זה ייקח לי חודש או חודשיים? באמת מישהו חושב שאני מסוגלת כרגע לחשוב על מערך שיעור או פגישות-צוות, כשרצות לי בראש תמונות אימה, שהדמעות מעוורות אותי? וזה בדיוק הזמן לא לכתוב לי ש"אין מה לעשות והחיים ממשיכים". אני לא מכונה, אוטומט או בוט. אני רגישה ופגיעה בד בבד שאני חזקה כי אין לי ממש ברירה, ככה נאלצתי להיות כל חיי, לשרוד.
הפרדות וחוצצים זה לא הצד החזק שלי, אני לא יודעת לזייף רגש, וזמן זה דבר יקר עבורי ברגעים כאלה. החלטתי הפעם להפסיק לחשוב על ״לא נעים לי״, על ״התחייבתי״, ״מה היא תגיד או תחשוב עליי?״, ופשוט לחשוב מה נכון לי כרגע. החלטתי לתת לעצמי זמן, כמה זמן שאזדקק לו. זמן להתאבל, לכעוס, לבכות, לצחוק ולרפא את הלב בקצב שלי. כך אוכל להיות חזקה לעצמי, לאחרות, לאחרים ואוכל לחזור לתפקד. כך אוכל לגרום ל"חיים להמשיך" כי הם לא "ממשיכים מעצמם", וכמו במערכת יחסים, שכרגע היא ביני לבין החיים, אצטרך להניע אותם מחדש עם כל מה שכרוך בלחיות לצד האובדן.
אף אחד לא יודע מה עברתי, מה אני מרגישה, מה ראיתי, מה אני חושבת. גם אם עברנו מקרה זהה לחלוטין. החוויה שלי סובייקטיבית לגמרי, היא שלי, בעוצמות שלי, דרך העיניים והלב שהם רק שלי. אל תנסו להתיימר להבין אותי. תחבקו, תשתפו בניסיון האבל שלכם. תספרו על רועי או סתם תפטפטו במטרה להסיח את דעתי. אל תתיימרו להבין, כי זה פשוט לא אפשרי.
בסביבה שלי הזדעזעו שאני בוחרת להיות לבד לפני השבעה. למה בעצם? פחדתם שאני אובדנית? ובלי ציניות רוצה להגיד לכם שחיממתם לי את הלב. באמת, לא ציפיתי לכמויות כאלה של דאגה ואהבה.
אני אוהבת לשלב בין שהייה עם אנשים לבין שהייה עם עצמי בשקט במיטה, תוך חיבוק מועך לצ׳ולי, כדי לחשוב. בלי הסחות דעת, בלי שינסו לגרום לי לברוח מהמחשבות. אני בעד להתמודד עם הסיטואציה כפי שהיא, בלי לייפות אותה. והרי בסופו של דבר לא ניתן לברוח מהלבד ומהמחשבות. בעיניי, צריך לכבד אותם ולתת להן מקום.
***
אני עדיין לא מבינה מה באמת קורה סביבי, כלומר, אם הכל ממשי, אמתי. הכול כל כך חי ומוחשי בחלום הרע. מרגיש לי שהתמונות בראש שלי לא באמת קרו במציאות שבעוד רגע אתעורר אליה.
31 ביולי
דברים שקורים בזמן אבל:
1. שמות לאנשי קשר שלעולם לא חשבתי שיהיו לי בפלאפון: ״גרפיקאי מצבה״.
2. מצבה שניה בחיי שאני שותפה לעיצוב שלה.
3. ספירת מלאי של מספר הגופות שזיהיתי בחיי ותוהה לאן זה יתדרדר ב-30 השנים הבאות?
4. איך אפשר להתאושש, לשאוב אנרגיות, לנסות לחזור לשגרה כלשהי בתרבות שמייצרת טקסיות בלתי פוסקת, ברכות, תפילות, עליה לקבר אחרי שבוע, התעסקות במצבות וכמובן עליה לקבר "ב-30"?
5. היום בזמן התפילות דבורה חפרה בקבר של רועי ללא הרף.
6. נחשפתי למנהג הודי שבשבעה שמים כוס מים שלבסוף שופכים על הקבר. מזכיר לי קצת את אליהו הנביא; הכוס עם מים מונחת ליד נר נשמה במשך כל ימות השבעה, ובכל פעם שיורדים המים בכוס ממלאים חזרה. לפי האמונה ההודית הנשמה של המת שותה מהמים. בסוף השבעה – את המים שופכים על הקבר.
7. הרמתי אבן כדי להניח אותה על ערמת החול שמסמנת את הגוף שהאדמה לקחה אליה ושבזמן הקרוב תיהפך לקבר, לבית של ממש שיסמן אותך לעד. אבל מסתבר ששלפתי עצם של מפרק. תוך שאני מתחילה להבין מה הרמתי התחלתי לצעוק. מקווה שלא שלפתי עצם של גופה. רוצה להאמין שהיא עצם של חיה.
8. חרטתי בחול עליך דג, והנחתי את האבן שמצאתי. הדלקתי נר נשמה לנשמה הענקית שהיית.
9. בחיים לא האמנתי שאעמוד מעל הקבר שלך, שאביט במה שנשאר מימך כל כך מלמעלה. לא ממש בך, במה שמסמן אותך; שם ומספר גוש וחלקה כתובים על לוחית קיקיונית. להיזכר בך כגופה, בהלוויה. תמונות תמונות רצות בתוך הראש, כשהשמש יוקדת מעליו. סחרחורת איומה, בלבול. האנרגיה נזלה ממני מכל הכיוונים ישירות לאדמה, מפלסת דרך אלייך.
10. הגוף הגיב, המחזור הגיע ביחד עם כל הסערה, הגוף כאוב, תשוש. איך אני מטעינה אותו, איך אני מתאפסת. להיות אישה, להיות אישה טעונה רגשית באבלות זה עינוי.
11. אתמול השגתי את הספר יומן אבל של רולאן בארת. יש שם מילים מנחמות, מילים מבינות, מילים אבלות.
12. מנסה להתעודד, לצפות לביקור שינחם. להיות "דודה לקצת", "אחות לקצת", לך לצערי כבר לא, לליאת אולי קצת יותר.
13. מתגעגעת... עצובה ובעיקר מתוסכלת כל כך על זה שרבנו, על זה שאמרתי לעצמי "בכל מקרה בקרוב נדבר, כשתהפוך לאבא". לתומי חשבתי שיש זמן... לא הערכתי עד כמה הוא חמקמק, מתעתע ונזיל. מקווה שידעת כמה אני אוהבת אותך, שידעת שאני שם תמיד בשבילך ולא משנה מה. ידענו לאהוב בדרכים המוזרות שלנו, לבקר זה את זו, להתווכח, לריב, לשמוח, לצחוק, לתמוך. אתה תחסר לי. ושוב בוכה כשאני קולטת, שאתה בלשון עבר, שאנחנו מתכננות מצבה. מצבה, לך? נחלה טובה כשמלאו לך בקושי 38 אביבים? לא מסתדר... איך? איך?
2 באוגוסט
מתעוררת ב-04:30 נעה במרחב, בזמן, בין חלום למציאות. לא מצליחה להתייצב. מחליטה כהרגלי לברוח לפתקים בפלאפון, להקיא מילים, מחשבות ואולי להירגע.
זה מה שיצא:
"האבלות האישית גורמת לי להבין למה בעצם צריך קבר עבור המת. הקבר הוא מסמן למה שקורה במעמקי הנפש שלי. בתוכי נפער בור עמוק עמוק, בקרקעיתו חרוט השם שלך. השם שלך מזוהה עם מילים, שירים, תמונות, ריחות, מקומות, רגעים, פעולות, מאכלים, זיכרונות, ובכל פעם, שמשהו המזוהה עם השם שלך צץ, קופץ לי בראש, הבור נפער מחדש בעוצמות בלתי נשלטות. הכאב חד, הדמעות זולגות, וההבנה מחלחלת אליו, לבור, לבור שנמצא בי, ל״קבר״ האנושי.
ה״קבר״ שבתוכי דינמי, נפתח ונסגר. לא בשליטתי. לרוב הוא שולט בי, ברגשות שלי. הקבר הממשי, המסמן שלך כישות מתה, בשונה מהקבר שבתוכי, סטטי, כמו הזמן, הזמן שלך שנעצר. הקבר, המצבה, האבנים הם מסמנים של עבר, אין, של מי שהיית. צמח (ים) בר שחי עד לא מזמן בינינו.
חווה אלברשטיין גם שרה ש'לכל איש יש שם, שנתן לו הים, ונתן לו מותו'. איך מוות לפתע נותן שם חדש לבעליו, לגופה שמכילה אותו? לשם הזה הצמידו את האותיות ז׳, ל׳, ביניהן מפרידות גרשיים, והן מפרידות בין חיים למוות, בין יש ממשי לאין בלתי נסבל.
האין-גוף הנראה בעולם, מדגיש את היותנו יצורים אנוכיים, שמתאבלים על האין שלנו בעולם, שלא בהכרח תואם את רצוננו בעודנו בחיים. הקושי שלנו להיאחז בזיכרונות שלא ניתן לגעת בהם, לתפוס מושגים מופשטים כמו מוות, מייצר אבל, אבל עמוק ואנוכי, אגוצנטרי. המתים כנראה כבר לא מרגישים, לא חושבים, ולהם כבר אין צורך להתאבל, הם במקום אחר בו הלב נדם, המוח שבק ואולי הנשמה אי שם מרחפת לה, ואולי לא.
שלמה גרוניך שר 'מה יש אחרי כל העולם? מה זורם אחרי הים? בסוף השקט בסוף החול, מה יש אחרי הכל?'. אמיר דדון שר 'אחרי כל השמיים, יש אין סוף'.
אז אולי לא נדע מה יש אחרי הכל, אחרי השמיים, הים, אבל אנחנו כן יודעות כבר, שיש אין-סוף. לגוף יש סוף, והוא או ליתר דיוק הנשמה שבו, עוברת בזמן שלה לעולם המוות בו יש אין-סוף נצחי".
4 באוגוסט
התאפרתי בחוסר חשק. ברכבת מתאפקת לא לבכות. ביומיים האחרונים הצלחתי להדחיק, להסיח את הדעת, להתעסק במלא סידורים ועניינים רק לא לחשוב עליך.
בוהה מהחלון בים, לרוב זה מחמם לי את הלב, מרגיע אותי, אבל היום הכל שונה, אחר. מול הכחול הגדול שזוהר באור השמש אני רק רוצה לבכות, למרר בבכי ולהעיף את הפנים של הגופה החבולה שלך מהראש הדחוס שלי. שזה לא יהיה הדבר המזוהה אצלי עם הים, רק לא זה .
העולם השתנה, אני השתניתי – כנראה לתמיד.
6 באוגוסט
מיום חמישי נעלמתי לעצמי בחלקים גדולים מהיום. חזרתי אליי בלילה, בשקט השחור, רגעים של התכנסות שלי בתוכי. של התענגות-כאב.
מיום חמישי, לפרקים, ליטל הדודה החליפה את מקומי. דודה ליטל עוזרת לליטל להתמודד עם היומיום. אני חיה בהכחשה, הדחקה – אני מנותקת.
בלילה במיטה, כשהכל שוב נעצר, אני מתכנסת שוב לתוך עצמי, נזכרת בצליל המדומיין של הראש שלך נחבט בשובר הגלים. נזכרת בלב שלך שדמם, ומיד הלב שלי נמעך מחדש. כי בלילה במיטה, כשהכל מסביב נעצר, דווקא אז הכל והקול בתוך הראש שלי מתחילים להתניע מחדש. כשהשחור המנצנץ עוטף את שמי הלילה, כבר לא ניתן להדחיק או לשכוח, ובטח לא להימנע מלכאוב, מלהעצב.
בלילה, הלבנה היפיפייה אי שם מעליי, מזכירה את הסוף ומעבר לו. היא מאירה ובכך כמו מזכירה שהחיים ממשיכים, ששוב הגיע לילה, וכנראה מחר שוב יגיע היום. השגרה מתעקשת לנשוף בעורפי, ואני עדיין מדדה, כבויה, מרוקנת. מתה במונחים של חיים חיוניים.
איך ייתכן שככל שהימים גדושים יותר ומלאים בפעילויות, כך בסופם אני מרגישה יותר מרוקנת, יותר עצובה?
*
המשפחתיות הזמנית והלא שגרתית, הממשית, זו שמחוץ למסך האיפון, בשבועיים הקרובים, עוטפת, אוהבת, מנחמת, ממלאת, ובאותה הנשימה מלאה בחוסר, בחוסר שלך שבקרוב ילווה בחוסר הפיזי גם של האחרים.
9 באוגוסט
דרכים להתמודדות עם אֵבֶל, המשך:
אז "ברחתי" למשך כמה ימים, ברחתי בעיקר מעצמי. מסתבר שאין בזה תועלת, נשאבתי ללופ של עיסוקים ששאבו את האנרגיות שבי ורוקנו אותי אפילו עוד יותר. ה"בריחה", כלומר, ההדחקה וההכחשה באמצעות הטלה עצמית של תפקידים כמו "דודה של איידן", "אחות של ליאת", משמעותה לגבי היא השלמה עצמית כ"מכחישת אֵבֶל".
כשה"מדחיקה" - אני בתפקיד הדודה או האחות, נעלמת, ו"ליטל המוכרת" חוזרת, אני מגלה שליטל המדחיקה מלאת חמלה עבור ליטל המוכרת. ה"מדחיקה" משחררת, מאפשרת. היא לא מחייבת להתאפר מחשש לצאת מהבית ללא ״מסכה מייפה״, מאפשרת לאכול מאכלים שהיו אסורים (אידיאולוגית) במשך שש שנים, משחררת מתסביכים, מכילה מנחמת. היא מנסה – לפרקים מצליחה. ברגעים השקטים, המרוֹקנים – נכשלת. ואז שוב בורחת.
אני בדרך כלל לא נוטה לברוח, להפך, אני רגילה להתמודד, להתעקש ובכל מחיר להצליח, גם כשזה כרוך בסבל מתמשך. הפעם, משהו בתוכי בוחר לברוח, להדחיק, לנסות לקחת את רגעי הטוב שזכיתי בהם בתוך ים הרע שנפל עלי, למשל הביקור בארץ של ליאת ואיידן שספק אם היה קורה אילולא המוות של רועי.
הפסימיות, הרגשנות, הטראומה, הקושי להתמודד עם מוות, סופים ופרידות (האם יתכן שזה קשור לכך שבעשר השנים האחרות, סיגלתי לי מנהג משונה; אני לא שותה ולא אוכלת עד הסוף, תמיד משאירה משהו בכוס או בצלחת. גם את חתיכת הבמבה האחרונה בשקית. אבל זה לפוסט אחר), מקשים עליי להתרכז, לתפקד, להיות...
אני ממש מתאמצת ואפילו מצליחה במידה להפיק את הטוב מתוך הקטסטרופה. טוב שהוא זמני לה, לקטסטרופה. עד הפרידה הבאה, עד הסופיות הבאה. בינתיים אני מסניפה כל רגע "טוב" – גם במחיר הדחקת הרע, אליו אחזור בהמשך, שהרי לפניי חיים שלמים לדוש בו.
ימים רדופים בניתוק ורוויים באלכוהול, אוכל, אהבה, משפחה. משפחה מצומצמת שהיא מורכבת ושהצטמצמה עוד יותר כשנ ה ר ג ת.
היום שמעתי הקלטה של השיחה שלך עם אימא בפסח. סיפרת לה יחד עם אפרת על החיים שקורים בתוכה. נזכרתי לעצמי שאני מדחיקה, כועסת, עצובה. המחנק חזר לגרון. הרגשתי שוב מותשת וכבויה.
***
תובנות של אבלה:
1. תגידו אהבה ותרעיפו אותה, לכל עבר.
2. תהיו כנים.ות, תשפכו רגש.
3. תכירו בטוב של מי שמולכם.ן, תציינו זאת בפניו או בפניה.
4. אל תשאירו אופציות לחרטה, אל תסמכו על הזמן-מרחב, הוא נוטה לאכזב והוא ממש הפכפך ובלתי צפוי.
5. תשמחו, תרקדו, תחיו...
12 באוגוסט
גוש בגרון שהתדרדר במורד הגוף,
הפך למשקולות בשתי הרגליים.
דמעות שהשתדלו לא לזלוג ליד אחיין שמח.
סכר שנפתח במסווה של דלת הרכב שנפתחה בבית הקברות.
אחות אבלה שתקשרה עם מעצבי מצבות.
קפצה במפתיע עם אחותה, שהיא אחותך, לבקר אותך, לקבר הטרי שלך.
שם הן ראו לראשונה את המצבה שהייתה מוכנה טרם זמנה. הכל קורה טרם זמנו. אולי ככה זה עובד למי שמַת טרם זמנו.
החול הלוהט שנכנס לכל עומקי הכפכפים השטוחים והמנוחשים, כפות רגליים שטבעו בחולות בין הקברים האשדודיים, דמעות לא נשלטות, שמש יוקדת על הראש, שוב מכה דמיונית כואבת בבטן, בלב, עמוק עמוק. ובתוך כל החום המכלה הזה של אוגוסט אתה, האח שלי, רועי לוטאטי הפכת למסמן; שיש קר, מנוכר ואותיות קפואות מרצדות לי בעיניים מבין הדמעות. פתאום הכל כל-כך מוחשי, אמתי, לא אתה – המחשבה על המוות שלך.
כואב, צורב, פוצע עמוק עמוק בגוף, בנפש, בבטן, בידיים, באצבעות ובכל מקום. שבורה מחדש, הכל אמיתי, אתה באמת מת. מת, ולא תחזור שוב, לא אוכל לפרוק עליך כעסים. כל כך מיותר, כל כך סתמי, מטומטם, טיפשי. ידעת שזה מסוכן, ידעת, למה הלכת בכל זאת לדוג שם? ואם כבר הלכת, למה כל-כך רחוק בתוך הים, על הסף ועוד לבד, למה? למה????
***
להתראות ב- 30 – אם אשרוד עד אז.
***
14 באוגוסט
חמש דקות לפני שהודיעו לי שנהרגת, הזמנתי לי בהתלהבות רבה את הספר הטאבו האחרון. כרגע אספתי אותו, ובמקום להתרגש ולרוץ לקרוא בו, הוא גרם לי לבכות, וזהו, אין פואנטה, רק כאב מדברים קטנים ולא קשורים באופן ישיר זה לזה.
משלוח של ספר, כמו כל דבר מה אחר שקרה טרם נפלת אל מותך, הופך להיות מסמן של מחשבה וזיכרון המאורגנים בצרוף ההיגדים "אחרי ולפני".
הזמן-מרחב, החיים ממשכים – לי כבר לא.
14 לאוגוסט
זה לא מרפה – אני לכודה בלופ של לולאה מחזורית.
***
האם גם על הבטונדה עליה התרסקת עם הראש היה מספר סידורי כמו בתמונות? ת.ז. של מוות, המוות שלך. בטונדות המסודרות בכאוס, ליד הגלים וביניהם, שוברים אותם. בדרך שברו גם אותך, את הראש, המפרקת ושוב אותך.
בראש הדחוס שלי הצליל של החבטה נשמע אכזרי. לאחריו הצלילים של הגלים, פכפוך המים, ואתה שם בין האפור, הכחול, הפוך בשקט, כי אתה כבר לא היית.
הפעם אחרים ניסו למשות אותך מהמים, ״לדוג אותך״, ״להציל״ מה שכבר לא היה ניתן להציל, קראו לעזרה שלא יכלה לסייע, כי הגוף החסון שלך כבר היה גופה.
אלכסונים כה רבים, נוקשים, מזדקרים להם מהכחול הגדול, אותם ״מסגרת״ בנייד האישי שלך לפני כשנה. כמו עדות למזכרת, מזכרת שתאפשר לנו לנסות לקבל מושג, ולו קלוש על מה שקרה לך, איפה היית, איך הגוף החי והחיוני כל כך שלך הפך לגופה. ואולי בכלל התמונות הפכו לנבואה שמגשימה את עצמה.
הפכת לחלק מהבטונדות הזקורות, רגליים מורמות אל-על, ראש מנופץ על בטון, בין הגלים שעלו מעלה מעלה וכיסו אותך, כמו רצו לכסות את הזוועה, ליצור רומנטיזציה לרגע הזה, לגרום לך להפוך לאחד מהם, לאסוף אותך סופית אליהם. לים.
שובר גלים באשדוד // נמשה מהנייד של רועי 12.8.22
18 באוגוסט
כמו בקובייה הונגרית
מנסה להבין, לנסח לעצמי, את הרגשות שלי. התנודות המהירות מצבי הרוח והעוצמת העולות ויורדות של הרגשות מזכירות לי תנועה במשחק של קובייה הונגרית.
רגעים הכל ״רגיל״, ששלושת השורות לאורכן ולרוחבן, בכל הפאות, פשוט "מרגישות" שלמות צבעונית. אלה הם רגעי הדחקה; פעולות, סידורים, תזזיתיות, משפחה, אוכל, אלכוהול.
ברגעים אחרים הפאות כמעט מסודרות, לעתים חסרה רק קובייה אחת להשלמה, אבל משהו תוקע, לא מאפשר, מעיק ומכביד עמוק בפנים.
רגעים אחרים שלעתים הם ימים אחרים, אולי שעות אחרות, דקות אחרות, הבזקים של רגע, הצבעוניות הופכת לכאוס מוחלט; הכל מבולגן, וכל ניסיון עיקש לסדר ולארגן נגמר בכישלון מפואר; בכי, כעס, מחשבות קדחתניות, הגיים ומילים. הרבה הרבה מילים.
18 באוגוסט
הגוף... שוב הגוף... כאב חד מהצוואר לתוך הראש, כאב משתק. גם כשהכל ״די בסדר״ במסגרת מה שלא בסדר, אני מבינה שוב שלא.
שמש, חום, אי סדר בסדר-יום, שגרה לא שגרתית, שינה לקויה, קושי להירדם. ברוב חיי השינה שלי הייתה לקויה, לא רציפה, מחשבות טורדניות בעיקר בלילות, אבל בשבועות האחרונים זה החמיר.
המשקולת שנתקעה לי ברגליים בבית העלמין עלתה לי לראש. אולי תזכורת לראש השבור שלך.
המשקולת כמו בהלמות פטישים, מכאיבה לי בצורה בלתי נסבלת כבר שעות. לא מרפה גם לא בעזרת כדורים שאני נמנעת לקחת אפילו בכאבי מחזור משתקים. נשברתי, רף הכאב כה גדול שהוא משתק את היכולת שלי לקום מהמיטה, לתפקד. הוא הכניע אותי.
***
אני תוהה אם כשנפלת הספקת להיבהל. משהו בי מרגיש שכן, אולי כי זו ההבעה שהייתה על הפנים החבולות שלך, ואולי זה רק בראש שלי. אני מקווה שלא הספיק לכאוב לך, שאיבדת מיד את ההכרה, שלא סבלת, שלא נחנקת בעודך מדמם, שהכל היה מהיר, שלא סבלת כשאתה שם לבד. כשאומרים ״לא כדאי למות לבד״, אני בטוחה שלא מתכוונים לתרחיש איום שכזה, אלא למוות טבעי, ״מוות יפה".
מתי אפסיק לדמיין את זה, לנתח, להריץ לי במוח תמונות בלופ. שאוכל להרפות מהשריר בראש שכבר תשוש מלשאת את משאו. אותך נופל.
21 באוגוסט
היום התעוררתי עם מועקה, לא הצלחתי להפסיק לבכות עד השעה 14:00 לערך. הכל הרגיש עצוב. הפרידה מליאת, מאיידן ודניאל מחר, בשילוב המשפט המהדהד בראש שלי בלי הרף: ״אני מצטערת שאני מודיעה לך את זה ככה (קול בוכה), רועי נהרג״.
דמעות, הרבה דמעות. ים.
***
מחר נתב״ג, שוב פרידה.
***
עלעלנו שוב באלבומים, בתמונות משפחתיות, הפעם שלושתנו יחד. היה קשה ונעים בו זמנית. מרוב עייפות (00:10) התחלנו שלושתנו לצחוק עד דמעות, משטויות, התגעגעתי לזה ואני אתגעגע עוד.
ביום שני טקס גילוי המצבה שלך.
--------------------------------------
22 באוגוסט
אחרי בכי בלתי נשלט מהצהריים המוקדמות, ודמעות שהמשיכו בנתב״ג, כמעט וויתרתי על הרצאת השלמה עם חברות מהסמינר. לבסוף החלטתי לשלוט בעצמי, לתקן את האיפור (שעשוי למנוע בכי בסביבה שאני לא מעוניינת לבכות בה), והגעתי למפגש. היתה הרצאה של ד''ר טל דקל המופלאה.
לפחות הסחת דעת מרתקת, משחררת, מחכימה, מעוררת השראה ומשנה מצב רוח אחרי יומיים מלאי דמעות. הצלחתי להטעין קצת כוחות למחר, לשכוח מגילוי המצבה, לדבר, לצחוק, להדחיק לרגע את העובדה שהם נסעו היום, שבכיתי בלי שליטה, שנשבר לי הלב, שאיידן בכה אחרי שהלכנו.
אני מתגעגעת כבר עכשיו.
הבטחתי לעצמי שאמשיך, שאתקדם, שאגשים חלומות ויעדים – בין היתר באמנות.
זה מזכיר לי שכמעט שנה לא דיברנו. אמרת לי בפעם האחרונה שדיברנו שאני ״לא מכבדת״, ״שאני מגזימה״, וגם דברים קשים יותר. רבנו. נפגעתי מאוד, כי זה בא ממך, אחי. לא דיברנו עד שנהרגת, אומנם כתבת לי לצלם לך את תעודת הזהות שנשכחה אצלנו בבית מספר ימים לפני כן, אבל לא מעבר לזה. צילמתי לך אותה אבל לא עניתי אחרי שכתבת לי ״תודה״. המשכתי לכעוס, אמרתי לעצמי שתכף תהפוך לאבא ואנחנו נוכל לשכוח את מה שהיה ולהתקדם הלאה. במקום זה נהרגת, והלכת לתמיד. החמצתי את האפשרות ש"נסדר" את העניינים בינינו.
מעבר לאמנות, יש לי הרבה חלומות, בין היתר לכתוב. הלוואי שאוכל להגיע לתזה, לסמן עוד וי אישי. להוכיח לעצמי שאני יכולה. הלוואי שימצאו אי פעם ערך בכתיבה החובבנית שלי, שאוכל לפתח אותה, להמשיך ליצור ולדבר דרכה. בדיבור חי ובלתי אמצעי לרוב אני נכשלת ונבהלת.
בתוך כל המוות אני רוצה לחיות. לחיות ולהגשים חלומות, להספיק לנצל כמה רגעים, שנים, לפני שאני אהיה אין מוחלט. כמוך.
***
השעה 02:20 לפנות בוקר, אני ערה. חושבת על גילוי השיש, המסמן שלך, שיתקיים מחר.
***
ואחרי מחר השגרה תחזור, אצטרך לתפקד ולשדר "עסקים כרגיל״, ואני עוד תוהה איך זה יעבור, יעבוד. איך אשלוט בבכי, איך אייצר פוקר-פייס ואהפוך שוב לליטל הפרודוקטיבית, לליטל המורה.
***
22 באוגוסט
ה- 30 שלך.
***
הרטבתי אותך קצת, חשבתי שאולי ככה תרגיש יותר קרוב לים. אבל אז נזכרתי, שוב, שאתה כבר לא מרגיש, אני זו שמרגישה את מה שהרגשת קודם.
24 באוגוסט
השאלה ביני לבין עצמי היא האם האבל הוא עניין סובייקטיבי או מוחלט. "מוחלט" בוודאות כי היה מי שהחליט עליו, על ההתנהלות סביבו והריטואלים המלווים אותו. "סובייקטיבי" כיוון שיש מי שחש, מרגיש וכואב אותו בעוצמות משתנות.
***
היום החלטתי לעשות מעשה ולחפש כרטיס "בדקה התשעים" להופעה של היהודים בקיסריה. לפני הקורונה השתוקקתי ״להשתגע״ בהופעה שלהם – לצרוח, לחייך, לבכות, ולהנות. הקורונה הגיעה ובעקבותיה ביטלו לי את הכרטיס. השנים עברו, החיים המשיכו, והחלטתי שעכשיו זה הזמן לתקן את עוולות הקורונה ולעשות מעשה טוב לנפש שלי.
אני מתרגשת, התגעגעתי לפרפרים בבטן ולהשתוקקות לקראת משהו מהנה. אפילו העזתי לקנות כרטיס לבד, החלטתי שאם חברות לא יכולות להגיע זה לא ימנע ממני ללכת ולהנות.
טיטי, תום, נתראה בשבת 28/08/2022
24 באוגוסט
אחרי חודש מזעזע, התעוררתי ב-30 עם וירוס. לא הפסקתי להקיא ולשלשל. הגעתי לבית הקברות בגסיסה. יום לאחר מכן קיבלתי מחזור שהקדים ושהיה מלווה בכאבים איומים.
משהו בי בכל זאת מצליח לא לקחת את זה קשה מדיי. מעבר לזה, בוער בי הרצון לשמוח לפרקים, לחיות, ולחפש את הטוב בין כל הרע הזה שעופף אותי. משהו בי השתנה, לטוב ולרע.
26 באוגוסט
כמה שבועות לפני שרועי נהרג, הוא ואימא שלי יצאו בערב יחד לשבת בחוף באשקלון. בדיעבד נודע לי מאמי שרועי הזכיר אותי בשיחה ושאל את אימא שלי אם כבר התחלתי לחיות.
היא לא הבינה במה מדובר. גם אני לא ממש הצלחתי להבין אם הוא התכוון לזוגיות או לנושא אחר. אימא שלי מספרת שהיא שאלה אותו למה הוא מתכוון. רועי המשיך ״למה היא לא יוצאת מהארון ומתחילה לחיות?״. נדהמתי. ולו מן הסיבה שרועי, אחי ה"פרימיטיבי", שינה משהו בגישה שלו והיה בעד שאפתח זוגיות עם אישה. הידיעה הזאת מועכת לי את הלב עוד יותר, בעיקר כי לא הספקתי להכיר את הצד הזה שבו, הצד האחר, זה שפחות שופט אותי, פחות מבקר, פחות קוטל, פחות פוגע ויותר מכיל.
רועי אהב אותי מאוד, למרות הכל, ואני אותו. וזו הסיבה העיקרית למשברים בנינו מילדות. היינו שונים כל כך ועקשנים במידה זהה.
רועי ״קיבל אותי״ לפני שהוא נהרג, ואפילו לא זכיתי לשמוע את זה ממנו. למרות שזו מחשבה דמיונית שלו, שהרי אני עצמי לא מודעת עדיין לצד הזה במיניות שלי בין אם הוא קיים ובין אם לא. בכל זאת, זה משמח אותי. שמחה מהולה בעצב עמוק. הידיעה שהוא לכאורה ״קיבל אותי״ ולא ידעתי את זה, לא הספקתי לדעת, לדבר איתו על זה, לא הספקתי להשלים – הורסת אותי.
רועי, לא הספקנו עוד זמן להיות אחים, לא הספקת להיות אבא של, לא הספקת להמשיך להיות בן זוג של, לא הספקת להמשיך להיות הבן של, לא הספקת. לא הספקנו...
28 באוגוסט
הפוגת אבל
1. אם זיהית אותי בקהל, קרוב לבמה – אז לא, לא לקחתי סמים. אולי שתיתי כמה בירות, מעבר לזה פשוט נהניתי בטירוף.
2. כשאת צורחת שלוש שעות בהופעה, אל תשכחי שאחרי זה תצאי ממנה צרודה.
3. בחלק מהשירים צרחתי כמה משפטים חזק יותר, בשבילך. שמעת? ראית שהיום הייתי חיה יותר מתמיד?
4. היה מנחם לחשוב לרגע על האופציה הקטנטנה שיש משהו שם אחרי השמיים והכוכבים. רציתי לרגע להרגיש שאתה חי, ועכשיו חזרת להיות מת באופן סופי ועמוק כמו שהרגשתי היום בבוקר לפני ההופעה.
5. כל מילה נוספת מיותרת, ביי.
31 לאוגוסט
הזמן עובר רועי ואתה ממשיך להיות מת.
גם כשאני חושבת שאני חזקה, בשליטה, שאחליט מתיי עצוב לי ומתיי לא, לפתע – אני מתבדה.
אתמול עשו לי ראיון פורמלי אחרי שקיבלו אותי כבר לפני חודשיים לקידום נוער. ביקשו שהמנחות והאחראיות יכירו אותי. המנחה איחרה ברבע שעה, אז בינתיים הרגישו לנכון להגיד לי ״איזה אסון, איזו טרגדיה, איך זה קרה, הייתה לו משפחה?״, חשבתי על אפרת, עליך, ופשוט לא הצלחתי להוציא מילה, בכיתי מול נשים זרות, בזום. לאחר מכן נאלצתי לתפקד בעודי מנסה להסדיר נשימה ולהירגע, כשהן אומרות לי ״שאני לא חייבת לדבר על זה״ אחרי שכבר אילצו אותי להתמודד עם זה ולבכות, ואז להתנהג כאילו כלום לא קרה ולדבר על עצמי.
המנחה המנותקת שאחרה לפגישה, שאלה שאלות עליי שאני לא זוכרת כי חשבתי עליך, על העצב שלי, הייתי מנותקת שוב. ובתוך כל זה, אחרי שביקשתי להתחיל מאוחר את השנה כבר לפני חודש, כדי לבנות מערך או שניים ולא להגיע בלי בסיס כלשהו, המנחה ביקשה ממני מעכשיו לעכשיו תכנית שנתית. מעולם לא בניתי כזו, לא ראיתי כזו, ובעודי בבכי ובעצב, לא הצלחתי להגיב או להבין מה היא רוצה ופשוט הסכמתי כדי לסיים את השיחה כמה שיותר מהר ולברוח.
הן המשיכו לדבר ולבקש שאגיע מחר ליום הערכות כאילו אין לי חיים או אילוצים מעבר לבית הספר, כאילו אני יכולה לסדר את הלו״ז יום לפני בהתאם לצרכים של המערכת. נזכרתי כמה אני מתקשה עם מערכת החינוך, נזכרתי מה עשיתי לעצמי, נזכרתי בעודי מנסה לנשום ולהירגע ממה שחוויתי בזום הנוראי הזה (שבסופו הרגשתי שאני לא בסדר ושלחתי התנצלות על זה שבכיתי, בדיעבד כעסתי על עצמי כל-כך, למה התנצלתי בכלל?).
בסוף הזום הנוראי ברחתי.
***
יצאתי עם חברה לקולנוע, נסיעה די קצרה, אך מרוב איבוד עצמי, בטעות עליתי למנהרות הכרמל, התעצבנתי וכעסתי, כאילו סוף העולם. כעסתי על עצמי, אבל בעצם כעסתי על החיים, על המוות. התפרססתי בגרנד קניון, וחזרתי חזרה ליס פלנט. (חבל שאי אפשר לפרסס על אותו לילה, לפרסס את הזמן ולגרום לך לוותר על הדיג בשובר הגלים).
אתה מבין רועי, אתה שקט עכשיו, אצלך כנראה טוב ורגוע, אבל מה איתנו? איך הדבר הזה יוצא ממני? אני אפילו לא בטוחה שזה עצב, זה דבר גדול יותר, זה קשה יותר. חזרתי עכשיו מערב מהנה במבשלת בירה עם חברה שלא פגשתי מעל שנתיים, ולאורך כל הנסיעה בדרך נתקפתי במועקה עליך, מועקה שמשולבת בחרדה מבית הספר ועוד דברים. אני מרגישה שאין לי אוויר, אני מרגישה שמשהו יושב לי בלב ומכביד על הריאות, הוא מעיק, מלחיץ והאוויר לא עובר לי טוב שם. זה גורם לי לפאניקה, אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, אני מרגישה שאני לא מבינה מה אני מרגישה. בתוך כל זה רצות תמונות, הן קשות, הן פותחות את הפצעים שעדיין לא הספיקו להפוך לצלקות. הן פותחות את סכר הדמעות שנעלם לכמה ימים ונתן לי קצת שקט, שקט שקרי.
אני לא אני, אני לא ליטל, אני לא מתפקדת כמו ליטל, המוח שלי מקוטע, אני עייפה ורוצה לישון כל היום. לא מצליחה לפעול, ואני מכריחה את עצמי לצאת לדברים ״מהנים״ כדי להרגיש שהכל בסדר כשבעצם כלום לא בסדר באופן רציף. איך אני חוזרת להיות אני? איך אני ממשיכה בקצב הרגיל שלי? איך המועקה הזו והעצב יוצאים ממני כדי שאוכל להסדיר נשימה ברגעים האלה? הכל ממשיך בקצב רגיל, רק אני פה תקועה באמצע.
2 בספטמבר
האלכוהול מטשטש.
המוח מנותק, מסרב לשתף פעולה.
כל ניסיון לתפקד, להכין מערך שיעור, להתחיל את השנה כפי שהבטחתי לא נראה באופק.
אני בפניקה, בחרדות, בקושי מצליחה להירדם.
מנסה להתעשת, לשבת מול המחשב, ואפילו כדור הויואנס לא מסייע. בעבר הוא עזר. כעת דקות בודדות והמוח קורס, עובר למחשבות אחרות, המחשב כבה.
הפוקוס של הויואנס הוא בדברים שאני פחות רוצה לזכור, להתרכז בהם. בפנים שלך, בזיהוי הגופה החבולה שלך, בתמונה שלך מת.
אני זקוקה לעוד זמן, מה שלא מובן בקידום נוער. הן רוצות ביצועים, וודאות, וזה ברור, ואני עדיין לא אני, נאבדתי. תכנון שנתי? ציוד לשנה? ואני תקועה. מדדה.
אני לא פה.
משהו בי נעדר, אבד, חסר. אני חוששת לו.
זיהוי הגופה שלך לא היה ״יפה״, לא כמו זה של סבתא. היא פשוט נחה לה על משכבה בשלום – ואתה גם את זה לא.
מנסה לדומם מחשבות עליך באמצעות אלכוהול, זה קצת עוזר. מנסה לשכוח, לשלוט בהן.
***
הסמינריון מחכה להיגאל. הסרט כבר קיבל היום ציון 97. ובכל זאת הלהט לכתיבה דועך. גם תשוקה לכעוס שמתארגנת למילים – כבר אין.
***
רוצה לכתוב מערכים. חייבת להתפרנס .לא מצליחה. אני לא עצמי. איך אני מתאפסת? אני עצובה, עייפה, כואבת ועדיין בהלם. רוצה להמשיך, לחזור הכי קרוב למה שהייתי לפני חודש וקצת. איפה הכפתור הזה נמצא?
איבדתי שליטה, איבדתי אותי.
5 בספטמבר
בלילה אני נאבדת לעצמי. צרורות של מחשבות שמפוצצות לי את המוח ומבזרות אותי להמוני חלקיקים קטנטנים וזרים כמו במשחק מחשב.
***
לרגע רציתי לחזור לחוף מבטחים, ניסיתי לרשום, אבל לא עליך, אלא אותך. הרצון כבה תוך דקות ספורות.
***
בתוך הכאוס הפנימי הצלחתי לרשום, לגלות אותך. בדרך גיליתי אותי, ואף הצלחתי לקבל חלקיק מוכר ממני חזרה.
***
רשמתי אותך על קנבס ישן עם שרידים של דיוקן עצמי, כשאני עוטה כתר של טמפונים בפרצוף קודר. כולי תקווה שאמצא עוד ממני בתוכך.
6 לספטמבר
שכבה ראשונה – צבעים, צורות, כתמים, קוים, נקודות... מגששת במרחב הלבן של הבד. אולי אמצא אותי. מצאתי אישה אבודה.
בחיפושים אחרי עצמי הבנתי שאי אפשר להבין עד הסוף אדם מת. נעצבתי. הפסקתי.
לא מצאתי אותי.
לא מצאתי כי לא הבנתי אותו, את המוות שלך.
***
לפני כמה שנים, בתחילת התואר הראשון, ביקשתי מרועי לשחזר איתי פריים מסיפורה של שפחה. הראיתי לו את הפריים והסברתי שאני רוצה להחליף את האישה בגבר. לא ממש ידעתי למה.
רועי התקומם, כעס וסרב בכל תוקף לסייע לי. רציתי לצייר אותו, אבל הבנתי שהרעיונות שלי לא תואמים את תפיסת העולם שלו.
הבנתי שאנחנו לא רואים את העולם עין בעין.
ידיד טוב שלי זרם איתי ונתן לי לצלם אותו כשחבל כרוך לצוואר שלו, ואפילו עשה זאת בחצר הבית של הוריו.
הציור נשאר עד היום בלתי גמור. הוא נעצר אתו, עם רועי.
12 בספטמבר
התחלתי לעבוד על הפורטרט של רועי. לא ויתרתי.
מנסה להבין מה אני מרגישה שאני מציירת דיוקן של איש חי שהוא מת.
***
שמן על בד, שכבה שלישית.
***
לא גמור, לא סופי. דיוקן של מי שאיננו ומותו סופי.
Comments