הם עמדו בכניסה לבית הקברות וניסו לשמור על לפחות ארבע אמות מהכניסה, גדר תיל חלודה הפרידה ביניהם לבין הטומאה. הכיתוב: "אין כניסה לכהנים", על קיר בטון ישן, הזכיר להם את מצוות "לא תעשה" שמלווה אותם מאז שהגיעו לעולם ונגזר עליהם להיות כאלה, כהנים.
היא התהלכה בין הקברים לפי הקולות, שהדריכו אותה מעבר לגדר. ״ישר״. ״עוד ישר״. ״ימינה״. ״שמאלה״. גם היא כוהנת בעצמה, אבל לה מותר. את הקבר לא ידעה לזהות בעצמה, למרות שהייתה מגיעה לכאן לנקות אותו פעם בחודש, באותה מתכונת.
גם לעצי הזית הזקנים שהזמן כופף אותם וגרם לעלים לגעת בעדינות בשיש האטום לא שמה לב. כל תשומת ליבה התרכזה בקולות של שני אחיה שהניעו אותה במרחב. גבי, הצעיר מבין האחים צעק שהיא לא בכיוון ושתחזור אחורה ואז תיקח שוב ימינה. מוריס, הבכור, מלמל שזה כל פעם אותו סיפור.
כשהגיעה ומצאה את הקבר הנכון, אז היה זה הרגע שלה. הקולות פסקו, היא יכלה לעשות את מה שהיא יודעת. היא ניגשה לברז ומילאה דלי במים. אחרי זה שפכה אותו בתנופה על השיש המלוכלך והאבק והאדמה והזמן התאחדו לנוזל בגוון חום בהיר שזלג לאדמה. את הפעולה הזו הייתה עושה שלוש פעמים. בפעם הרביעית הייתה משתמשת בכפות הידיים כמו שמשתמשים בסמרטוט או מגבת והייתה בודקת שהכל נקי. היא ידעה שככל שהיא מתעכבת יותר כך גבי ומוריס יחשבו שעשתה "עבודה טובה יותר".
לפעמים הייתה יושבת על קצה הקבר ובמבטה עוברת בין קברים שכנים ומסתכלת על הכיתוב, היא לא ידעה לקרוא, ובכל זאת, ואולי בגלל זה, האותיות עוררו בה סקרנות. את הקברים המטופחים, הנקיים, היא אהבה במיוחד, אלה שרואים בבירור את הכתוב, אלה עם האבנים הקטנות עליהם, הצבעוניות, הזוהרות בשמש, עם הכד ובו פרחים. לא הפריע לה שהם מפלסטיק. כשהייתה עוברת ליד קבר מוזנח, מלוכלך ונטוש הייתה מתפתה למלא שוב את הדלי, אבל תמיד הצליחה להתאפק.
בכלל, היא תמיד הייתה טובה בלהתאפק: בשולחן, בארוחת ערב, כשנפלטת עקיצה לכיוונה, כשעוברים לדבר בצרפתית כדי שלא תבין, כשאמא שלה זרקה לה את כל המגזינים שאספה ושמרה במשך שנים, כשאבא שלה אמר לה שהיא שונה, לא כמו כולם. היא למדה איך להדק לסת אחת לשנייה, לשמור על פה סגור. לא לענות. לא להתלונן. אף פעם לא להתלונן.
כשהייתה נשמעת שריקה חדה, קרה, היא ידעה שצריך לחזור. היא אספה את הדלי השחור עם ידית המתכת, זה שמוריס קנה בשוק לפני שנים ועדיין משמש אותם, אותה. פעם ביקשה ממנו שיקנה דלי חדש, שידית המתכת הזו חותכת לה ביד, אבל הוא אמר שזה הכי טוב שיש והיא לא הוסיפה דבר.
את הדרך חזרה היא תמיד זכרה. היא הלכה וחלפה על פני עשרות קברים עד שראתה שתי דמויות באופק. מוריס ישב על גדר אבן, גבי עישן סיגריה והלך הלוך ושוב ואמר בטון מאיים שאולי עדיף בפעם הבאה לבקש מלימור. הוא הסתכל על מוריס, אבל לכולם היה ברור שהוא מדבר אליה. היא תפסה חזק יותר בידית, והתאפקה.
בדרך חזרה, היא ישבה מאחור, גבי נהג ומוריס לידו. היא שאלה אם אפשר לעצור ולקנות בשבילה גרעינים לשבת. מוריס הסכים והיא שמחה ומיד שאלה אם אפשר גם עיתון. גבי התפרץ ושאל אותה איך זה שכל פעם כשמביאים לה אצבע היא רוצה את כל היד. היא השפילה את הראש והסתכלה על הציפורניים שלה, שמרחה אותן בלק אדום לפני כמה ימים. היא הרגישה איך כל ההתאפקות הזו הופכת לגוש שעומד אצלה עכשיו בגרון ומקשה עליה את הנשימה. היא ניסתה לבלוע רוק, אבל זה כאב.
"אבטיח, נכון?" שאל אותה מוריס ופתח את הדלת של האוטו. היא הנהנה. הם עצרו במכולת של שמעון. גבי הדליק עוד סיגריה והגביר את הרדיו, בדיוק התחילו חדשות. הוא הסתובב והסתכל עליה ואמר "תבקשי מאמא שתעשה לך שורש, זה לא נראה טוב". יצא לו עשן מתוך הפה כשהוא אמר את זה. בתגובה היד שלה התרוממה, וליטפה את השיער שעל הראש, כאילו אפשר להעלים את הבעיה במקום.
מוריס נכנס בחזרה לאוטו ומסר לה שקית שקופה מלאה גרעיני אבטיח קטנים, ואז גם הוסיף עיתון מגולגל ואמר ״קחי, שיהיה לך לשבת״. היא רצתה להגיד תודה, אבל לא הצליחה. הוא הביא לה את אחד המגזינים שהיא אוהבת, כזה לנשים, עם הרבה תמונות. השילוב של פעולת הדפדוף והתמונות הוא שגרם לה לאהוב עיתונים.
לא הפריע לה שהיא לא מבינה את שכתוב. משהו בפעולה הזו - אצבע נשלחת לפה, לשון מלקקת בעדינות את הקצה, מעבירה את הדפים. הישיבה בחדר, בשקט, או על אדן החלון, כשאמה לא הייתה בבית, התחושה הזו שהיא עושה משהו חשוב, משהו שנשים שראתה בטלווזיה עושות, העניקה לה סיפוק. היא לא ידעה לתת לזה מילים, אבל תחושת עונג עדינה הייתה עוטפת אותה באותם רגעים.
מופתעת היא לקחה את העיתון מהיד המושטת של מוריס והניחה אותו על הברכיים. מבטה פגש בדלי שישב לידה. גבי מלמל משהו במרוקאית על זה שאמא לא תאהב את זה, ומוריס ענה שמקסימום היא תזרוק לה שוב. אחרי זמן נסיעה קצר, מוריס ירד בבית שלו, והיא וגבי המשיכו הביתה.
גבי חנה בחנייה ממול הבניין בו הוא מתגורר. קומה רביעית. מאחור, הבניין בו הוריו מתגוררים, יחד איתה. קומה שנייה. היא אספה את העיתון, את שקית הגרעינים, ויצאה מהאוטו. היא עמדה בחוץ, ליד פח האשפה הגדול וחיכתה שיצא גם הוא. הראש שלו היה תקוע בתוך מסך הפלאפון שלו, עד שהרגיש שהיא מסתכלת ופתח את החלון.
הוא עיוות את הפנים וכיווץ את הגבות השחורות שלו ואמר "תמיד הריח הזה כאן. גועל נפש" ואז זרק את בדל הסיגריה מחוץ לחלון, שנפל ממש לצד הרגליים שלה והמשיך להעלות עשן. לרגע היה אפשר לדמיין שהיא עולה באש. ״לכי, לכי תעזרי לאמא, אני אבוא בערב״ אמר וסגר את החלון וחזר והרכין את ראשו חזרה למסך.
כשעלתה בחדר המדרגות, ידעה שהיא צריכה להחביא את העיתון. היא נעצרה בקומה הראשונה, האור כבה, אבל זה לא הפריע לה לראות. נכנס אור לבן, חלש, מהיום שבחוץ. היא דחפה את המגזין מאחורי הגב, מתחת לחולצה, והידקה את החצאית ואז המשיכה לטפס לקומה השנייה. כשהייתה כבר ממש צעד מהכניסה, הדלת נפתחה ואבא שלה יצא, לתפילה של שישי. הוא הבחין בשקית הגרעינים שהחזיקה, ואמר "שוב הוא קנה לך את החרא הזה". הוא אמר את זה במרוקאית, והיא ענתה לו בשתיקה. הוא חלף על פניה, והיא הרגישה אוויר קר ובושה. הדלת נשארה פתוחה, והיא נכנסה פנימה, וסגרה.
אמא שלה ישבה לשולחן וקילפה עגבניות רטובות. היא רצתה להיכנס לחדר ולפצח את הגרעינים ולדפדף בעיתון שלה. "יש קערה כחולה עם פולים על השיש, ליד הגז", אמא שלה אמרה. ״תביאי לפה״, היא ביקשה, אבל בעצם אמרה. היא הלכה למטבח והביאה את הקערה הכחולה עם הפולים וקערה גדולה נוספת והתיישבה על הכיסא והתחילה לקלף. המגזין שהיה צמוד לה לגב התחיל לעקצץ על העור שלה, אבל היא התאפקה.
כשאמא שלה סיימה עם העגבניות, נכנסה חזרה למטבח. ריח של בישולים התחיל להתפשט בבית. היא חשבה שבזמן הזה, תוכל לברוח מהר לחדר ולשים את המגזין בארון. כדי לוודא, היא רצתה לשאול אותה כמה זמן תהיה במטבח, אבל בִמקום שאלה אם יש כלים לעשות וקיבלה תשובה חיובית. מהר קמה מהכיסא וניגשה לחדרה והניחה את שקית הגרעינים על השידה, שיחררה את החצאית וחילצה את המגזין מגבה, שנדבק לשם מהחום והלחות והניחה בתוך הארון, מתחת לחולצות.
אמא שלה עמדה בכניסה, מסתכלת על שעשתה. היא מהירה לסגור את הארון, אבל לא הצליחה כי ידה הקטנה, המקומטת של אימה אחזה כבר בדלת ומנעה מבעדה. שתיהן ידעו מה הולך לקרות עכשיו. האם שלפה את העיתון מתחת לחולצות בזהירות, באיטיות, כמו ששולפים ראייה מזירת פשע ואמרה "פעם הבאה שאני מגלה שאת מסתירה, אני אדאג שמוריס לא יקח אותך יותר לטיולים בשבת. לשום מקום הוא לא יקח אותך". היא רצתה להגיד לה שזה לא באמת איום, כי בסוף, הוא אף פעם לא באמת לוקח, אבל התאפקה.
היא עקבה אחרי הגב של אימה כל הדרך למטבח ואז שמעה איך היא דוחסת את העיתון אל תוך הפח המלא, מתחת לכיור ואז צועקת לה "ואת הגרעינים תביאי לפה, את יודעת שאני לא מרשה בחדר". היא רצתה לומר, "תשאירי לי לפחות את זה", אבל לא אמרה, רק ניגשה לחדר ואספה את השקית מהשידה, וחזרה והתיישבה לשולחן והמשיכה לקלף את הפולים.
לני בלה כהן, ילידת 1992. בוגרת בית ספר ״מנשר לאמנות״ במחלקה לכתיבה. לקראת סיום תואר ראשון במדעי הרוח בהדגשה לספרות. יצירותיה התפרסמו בבמות שונות, ביניהן ״המוסך״, ״עיתון 77״, ״על השפתיים״, ״פוליטקלי קוראת״ ועוד. מתגוררת בתל אביב, חולמת על פריז, ועובדת על ספר ראשון.
