ליאת ארלט סידס
מסה בעקבות הספר אנא סמר מאת זמירה פורן ציון, עורך: אלי הירש,
… סח לו הכל ואמר: 'ועתה, גבורנו פרסאוס,
אנא, ספר לנו, איך באמץ-לבב ובנכל
ראש המפלצת הצלחת לכרות, נחשים עטרוהו?'
[...]
ענה לו: 'בצל הצמרת של אטלס
יש מקום-סתר מוקף מכל צד בסלעים רבי גובה,
צמד בנות-פורקיס שוכן שם על-יד המבוא מימי קדם,
עין אחת לשתיהן ויחדיו תשתמשנה בעין.
עת התחלפו בעינן, בערמה מידיהן חטפתיה,
(כי את כַּפִּי לא ראו), ואצלח יערות ללא דרך,
ואעבור במבואות נסתרים, על צורים התגברתי
עד הגיעי אל משכן הגורגונות. ראיתי בדרך
את החיות ואת בני האדם דוממים כמו אבן,
כי לפסלים הפכם מראה הנורא של מדוזה.
ואתבונן במגן הארד בשמאלי החזקתי:
את בבואת האימים בראי המתכת ראיתי.
אך כאשר נרדמה מדוזה עם כל נחשיה,
ראש המפלצת כרתי
[…]
טרם ישביע אזנם נשתתק. ויקם אחד שם
מן השועים וישאל, מדוע מכל אחיותיה
רק האחת ערבבה נחשים בקצות תלתליה?
'זאת היא סיבת הדבר – יענה האורח – שמעוני,
כי ראויה לסיפור היא. מדוזה היתה יפת-תואר
וחתנים מרובים ערגו לה, חִזְּרוּ אחריה.
אֶפֶס יָפֶה מיני כל היה שערה, שער-פלא;
(עלם ראה לפנים ומפיהו שמעתי כל אלה).
וידענה אדון הימים (נפטונוס) בִּזְבוּלָה של מינרוה,
(כך מספרים); באיגיס (מגן עם ראש מדוזה עליו) תכסה האלה את עיניה,
כי טהורות הן. גמרה בלבה לענוש את הפשע,
ותהפך לשרצים מאוסים את יפי תלתליה.
הן גם עתה לחזה היא קושרה נחשים יְצָרָתַם,
בם את צריה תפחיד – יראום וייראו מפניה.
(אובידיוס, מטמורפוזות, כרך א, ספר רבעי: 765- 803)
מדוזה (Medusa), שפירוש שמה ביוונית הוא "שומרת", "מגינה", היתה אחת משלוש הגורגונות, בת התמותה. המיתוס מספר שהיתה נערה מחוזרת, יפהפייה, זהובת תלתלים ותכולת עיניים, שנאנסה במקדשה של אתנה על ידי פוסידון, אל הים, היריב שלה, ובכך טימאה את המקדש. אתנה קיללה אותה בהפיכתה למפלצת ששערה נחשים ושכל המביט בה מתאבן. מדוזה גורשה אל מעבר לאדמות ההיפרבוראניות וגורלה נחרץ כשהמלך פולידקטס הטיל על פרסאוס (Perseus) להביא לו את ראשה.
לעזרתו של פרסאוס נחלצו אתנה והרמס, שהעניקו לו סנדלים מכונפים, מגל, כלי חיתוך, ומגן בוהק כמראה בצדו הפנימי. כשבא פרסאוס להרוג את המפלצת הוא התקרב לעברה תוך פסיעה לאחור, בגבו אליה. בעזרת השתקפותה במגן שלפניו, יכול היה להתקרב אליה בבטחה ולערוף את ראשה. את הראש הכרות העניק פרסאוס לאתנה, וזו הטביעה אותו על שריונה. בתרבות המערבית ובשנים האחרות גם בתרבות הפופולרית, הראש הכרות של מדוזה, העטור נחשים מתפתלים, עבר היפוך משמעות – מדימוי של מפלצת דמונית לסמל של הגנה והדיפת והרוע. ומכוון שהיתה קורבן לאונס, שנאלצה להיות מודרת ומורחקת ולהיהפך למפלצת, היא מסמלת נפגעי תקיפה ואלימות מינית.
אני מבקשת להציע קריאה המתייחסת לספר השירה אנא סמר, מאת זמירה פורן ציון, כמסמך ספרותי-פרוזאי סוציולוגי ותרבותי המייצג "יקום מדוזאי" שחור מקביל ומזרח תיכוני. ובמילים אחרות, לקרוא את אנא סמר ולהתבונן בו מתוך הפרספקטיבה הנשית השחורה-חומה, המזרחית. להתייחס לייצוג של ה"אסמרנית" בערבית-עיראקית, המקביל לזה המערבי-מיתולוגי, כמקרה פרטי מייצג של כבלי ההיטמעות וההתאזרחות של משפחות יהודיות-ערביות – משפחות ממוצא מזרחי – בלאומיות הישראלית ציונית. כבלים שריקושטים שלהם מהדהדים בחברה הישראלית בכלל, ובימים אלו בפרט.
אנא סמר, "שְמִי סַמַר", בעברית, על שמה בערבית-עיראקית של המחברת, פורן ציון, חוקרת ספרות, כותבת שירה, אמנית ושחקנית-יוצרת, שמשמעותו אני שחרחורת-חומה. משמעות השם סמר, בערבית-עיראקית, היא גם "מפגש אהבה לאור ירח". בתחושה של שתייכות, גאווה ואהבה גדולה לזהות המזרחית הנשית השחורה שלה, כותבת סמר-זמירה: "אַנַא סַמַר סַמְרָה זְמִירָה/ בְּנְת דֵּיְזִי בְּנְת לוּלוּ/ בְּנְת רַחְמָה/ מְן בְּרְ׳דָאד./ / סַמַר אַסְמָרָנִי/ / קָרְאוּ לִי אָבִי וְאִמִּי/ בְּיוֹם לֵדָתִי./ 'סַמְרָה יָא סַמְרָה' שָׁר לִי אָבִי/ בִּצְעָדַי הָרִאשׁוֹנִים" ('אנא סמר', עמ' 11) .
הספר כולו פואטיקה המבוססת על תכנים גניאולוגיים, אוטוביוגרפיים והיסטוריים אישיים ואותנטיים. התיאורים הם כמו פרפורמטיביים-תיאטרליים; סצנות פרוזאיות-ויזואליות, "תמונתיות", הכורכות יחד את הפואטיקה והפוליטיקה. מנסחות את הכרוניקה של המפגש החזיתי, העימות, של המזרחי.ת בכלל, במקרה הזה של הילדה סמר, הבכורה להורים ילידי עיראק שהגיעו לישראל בשנות החמישים, עם השפה, החברה והתרבות בישראל. למשל, במקרה המפגש עם מערכת החינוך העברית והציונית: "שְׁמֵךְ זְמִירָה אָמְרָה הַמּוֹרָה צִפּוֹרָה/ בְּכִתָּה ב" (שם). עִברוּת שמות ערביים ולועזיים היה פרקטיקה נפוצה במסגרת האסטרטגיה הציונית הכללית של "שלילת הגלות", "כור ההיתוך" ועיצוב זהות ישראלית-ציונית-צברית. מבחינתם של המזרחים, משמעותה היתה התנערות מ"ערביותם", הסתרה של הזהות המזרחית, וכרטיס כניסה אל ה"ישראליות".
מקרה אלים ומכמיר לב עוד הרבה יותר, המנסח את המסמן של הזהות האתנית, כ"אחר" ברור, מוקצה ולא שייך, הוא הסצנה שבה באבא עבדאללה מלווה את נכדתו סמר לבית הספר: ״אַתְּ מַכִּירָה אוֹתוֹ זְמִירָה?״/ שׁוֹאֶלֶת פֵיְגֶה־צִפּוֹרָה בְּקוֹל חוֹרֵק כְּרַעַם./ 'אַשְכּוּן זְמִירָה, מַנִי הַיִי זְמִירָה?' קַיְתְּעַגַ׳בּ בָּאבָּא, 'הַיִי סַמַר!'/ / מָה זְמִירָה, מִי זוֹ זְמִירָה? מִתְפַּלֵּא סַבָּא, זוֹ סַמַר!/ / כָּל יַלְדֵי הַכִּתָּה נוֹעֲצִים עֵינַיִם בָּאִישׁ הַשָּׁחֹר/ מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר/ עִם הַכֻּתֹּנֶת, הַשָּׂפָם וְהַכּוֹבַע הָאָדֹם/ וְאָז בִּי" ('באבא עבדאללה', עמ' 25).
מקרה סבא באבא עבדאללה מייצג בזעיר אנפין תופעה רבת היקף של הדרה, מידור, ריחוק ובידול של קבוצות אתניות ומיעוטים מהמרכז בְּחברה שהיא, למרבה הפלא, בעצמה חברת מיעוטים והגירה. הילדה עומדת בחצר בית הספר, נטמעת בקבוצת הילדים והסב אינו מורשה להיכנס: "צִפּוֹרָה הַמּוֹרָה, שֶׁקּוֹרְאִים לָהּ גַּם פֵיְגֶה/ עוֹצֶרֶת אוֹתוֹ: 'אֲדוֹנִי, אָסוּר לְךָ לְהִכָּנֵס לְכָאן./ מִי אַתָּה?'" (שם, עמ' 24). הסב, "האִישׁ הַשָּׁחֹר שלוֹבֵשׁ דְּשְׁדָּשָׁה וְנוֹעֵל בָּבּוּג׳ מְחֻדָּד ושיֵשׁ לוֹ שָׂפָם וְעַל הָרֹאשׁ כּוֹבַע סִידָארָה אָדֹם מִבַּגְדָּד" (שם) – הוא ה"אחר" המוחלט, השחור האולטימטיבי, שנותר, כמה מילולי, סמלי ומטאפורי, "מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר" (עמ' 25). מחוץ לסדר הסמלי; למערכות החינוך והתרבות, הצַבָּרִיּוּת, החִלּוֹנִיּוּת והשפה. ומפאת גילו, בשונה מנכדתו, גם מחוץ לכל אפשרות להיכלל בכור ההיתוך של הלאומיות הציונית. הטרגדיה הגדולה יותר היא ההתכחשות וההדחקה של הילדה לסבה ולמוצאה האתני בכלל; לשאלה של המורה האם היא מכירה את האיש ה"מוזר הזה" היא עונה בלָאו מוחלט ומתנערת מכל קרבה אליו: "לֹא, אֲנִי לֹא מַכִּירָה אוֹתוֹ./ לֹא מַכִּירָה אוֹתוֹ בִּכְלָל״ (עמ' 25) – דפוס התנהגות אופייני לילדי משפחות מהגרים בישראל הצעירה בכלל, ולילדי משפחות מזרחיות שהפנימו לעומק את ההדרה והדחייה של משפחותיהם בפרט; חוויה פוסט טראומטית לילדי משפחות אשכנזיות ומזרחיות כאחד, בחברה שמתחזקת כור היתוך קשוח שמבוסס על מודל אידיאולוגי-אתי-פנטזמטי של "האדם החדש", כחלק בעיצוב זהותו של "הישראלי.ת החדש.ה".
השפות בשירים, שלובות, שזורות ומוכלאות זו בזו. העברית והערבית-עיראקית, העִבְרָאקִית, שהרי העברית היא חלק בערבית. המחברת חוזרת לשורשים הערביים, כמו "מעכשוות" את ההיסטוריה בהחייאת השפה הערבית ומערערת על הכיבוש של העברית. הטקסטים דינמיים, צבעוניים, יצירתיים, ויזואליים, תיאטרוניים, אינטימיים, חושיים וחושניים, מסוג הטקסטים הנשיים על נשים שהלן סיקסו (Cixous) – בעצמה ילידת אוראן שבאלג'ריה, לאם יהודייה-גרמניה ולאב יהודי-ספרדי, שבילדותה דיברה צרפתית, גרמנית, ספרדית וערבית, ושחוויות היסוד המניעות ומזינות את כתיבתה היו לעדותה גם כן, כמו במקרה של פורן ציון, מותו של האב בילדותה ותחושת ההשתייכות למיעוט, כאישה, כיהודייה וכאלג'יראית תחת הכיבוש הצרפתי – כינתה שיח של "כתיבה נשית" (écriture féminine). כתיבה של "האישה שכותבת בעצמה/ את עצמה", את הסיפור/ההיסטוריה שלה (son histoire), את חוויות היסוד של הילדות הנשית שלה, כפי שהיא חוותה אותן בילדותה, תחת דיכוי המבוסס על מבנים חברתיים הגמוניים פטריארכליים (סיקסו, צחוקה של מדוזה ([1975] 2006). פורן ציון כותבת את חוויות הילדות שלה מעיני הילדה שהיתה; מהפרספקטיבה היַלְדִּית של סמר. היא כותבת, מעצמה, מתוכה, באופן שנחווה ומוחש בממדים של גוף-נפש במטרה לכונן עצמיוּת, זהוּת, אינדיווידואציה – אני אישי עצמי ועצמאי.
הסצנות הפורן-ציוניות הן אב טיפוס של המפגש/חיתוך בין התרבות ההגמונית-אוניברסלית, הגברית, הלבנה, לבין ה"אחר" שבמונחים מיתיים של מגדר הוא, מטאפורית, תמיד – המפגש עם ה"אחרת"; המפגש/ חיתוך בין פרסאוס למדוזה, בת התמותה הנועזת, בין הגבר לאישה, השחור ללבן, המתורבת לפראי/ת, האשכנזי.יה למזרחי.ת ובין המרכז לשוליים. "בין האבות הלבנים" ש"אמרו לנו: אני חושב, משמע אני קיים" לבין "האֵם השחורה שבכל אחת מאיתנו – המשוררות – לוחשת בחלומותינו: אני מרגישה, משמע אני יכולה להיות חופשייה", תגיד לנו אודרי לורד (Lorde 1934-1992), משוררת, הוגת דעות, פמיניסטית לסבית שחורה ואקטיביסטית (לורד: 2022)
הדיאלקטיקה בין ה"שחור" ל"לבן", כמסמנת של יחסי הכוח המקופלים בין המזרחי/ ת לציוני/ ת, שזורה, מופיעה ועוברת, בין אם באופן ישיר או במרומז, כחוט השני לאורך כל השירים בספר. "הַגַּנֶּנֶת ׳טוֹבָּה אְל רוֹמָנִיִי׳/ פּוֹתַחַת סֵפֶר./ אֲנִי נִצְמֶדֶת אֵלֶיהָ./ קְטַנָּה אֲנִי וְחוּמָה/ וְהִיא גְּדוֹלָה וּלְבָנָה" ('ילדה עִבְרָאקִית', עמ' 22). קריאה בשירים מגלה שההפרדה והפיצול בין ה"שחור/ה" ל"לבן.ה" אינם שיטתיים, בינאריים ולעומתיים. ה"שחורה", הסַמְרה, מגלמת בתוכה ריבוי, מנעד של צבעים וגוונים. היא ביסודה בת הארץ, עִבְרָאקִית; הכלאה המסמנת את המרחב הגאופוליטי והתרבותי, הישראלי-ציוני, ואת המסמן המהופך ש/לו, לכאורה, המציין זרות, ניכור וערביות. שם אימה של סמר הוא דֵּיְזִי, ושם סבתה לוּלוּ – שניהם שמות לועזיים, אולי הדהודים לאירופיזציה ולקולוניאליזם האנגלי בעיראק המנדטורית: "לְאִמָּא שֶׁלִּי קוֹרְאִים דֵּיְזִי./ יַלְדַּת זְקוּנִים הָיְתָה אִמִּי./ דֵּיְזִי קָרָא לָהּ אָבִיהָ, סָבִי,/ שֶׁנִּרְצַח בַּפַרְהוּד/ בִּשְׁנַת 1941/ וּמֵאָז אִמִּי, פֶּרַח אַנְגְּלִי לָבָן/ שֶׁלִּבּוֹ צָהֹב,/ [...] לְסָבְתָא שֶׁלִּי קוֹרְאִים לוּלו / – שׁוּרַת פְּנִינִים זְעִירוֹת./ הִיא יָצְאָה מִשָּׁם,/ מִבַּגְדַד,/ אַךְ לְכָאן לֹא בָּאָה./ אֲבוּדָה וּמְשֻׁגַּעַת/ הִסְתּוֹבְבָה בִּשְׂדוֹת הַבּוּר/ עִבְרִית זָרָה לָהּ/ גּוֹלָה בְּלִבָּהּ,/ גּוֹלָה בְּנִשְׁמָתָהּ" ('אנא סמר', עמ' 11, 12).
ה"לבן", המרכז ההגמוני, מתברר בשירה כמי שמתבונן על ה"שחור" כתת-ייצוג וכתמונת הראי המהופכת והאקזוטית ש/לו. בשונה ממנו ה"שחור.ה" מתבונ.נת על הלבן כאופציה, כאפשרות של קיום ושל "היות" סובייקט.ית חופשי.ה בעולם. היא/הוא מגלמים עושר צבעוני, שפתי, תרבותי, קיומי ומורכבות א-בינארית וסינכרונית ביסודה, מה שההוגה והמסאית ז'קלין כהנוב, שמתבררת כאחת מאימהותיה הספרותיות של פורן ציון, כינתה – "לבנטיניות".
לצד השירים, מומחשים בספר גם ממדים פלסטיים; הציור בכריכה (תמונה 2) מראה דיוקן יְלִידִי קמעה: דמות נשית ממוצא אתני בצבעים חמים – כתום, חום וצהוב. תווי פניה בולטים ומודגשים; נחיריים רחבים, עיניים גדולות, רעמת שיער שחורה ארוכה ובקצותיה, ברפרור לדימוי המיתי של המפלצת, כמו קופצים ממנה תלתלים שבלוליים, נחשים "מדוזאים" רשומים בחוזקה בקו מתעגל ומתעקל שחור.
מאפיינים פלסטיים נוספים הם הדימויים בפתחו של כל שער מחמשת השערים של הספר, ובמיוחד בפתח השער החמישי, "הצעקה-אמא, נאנא דייזי, ואני" (2021, תמונה 3), תצלום מעובד המחולק לארבעה חלקים סימטריים; שתי דמויות משוכפלות כתמונת מַרְאָה; האם נאנא דייזי, אחת מגיבורות הספר, שלה הוא גם מוקדש, והבת סמר, זמירה, הזועקת את זעקתה של אמה ובכך כמו מתמירה את השתיקה וההכנעה של האם לשפה של אקטיביזם ופעולה. על המצח של כל אחת משתי הדמויות המשוכפלות "מוטבע" קמע או מגן "מדוזאי", גם הוא משוכפל, בדמותה של הדמות האחרת: ביטוי לדיאלקטיקה-הסימביוטית ביחסי האם-בת. משחקי החיתוכים, השכפולים, המראות וההשתקפויות, כמו גם הדימוי המעוצב בדרמטיות של הבת: שיער שחור ארוך על רקע צמחי בוגנוויליה פראיים, פה פעור ועיניים שמסגירים מבט מבועט "מקפיא" ו"מאבן", מרפררים למיתוס של מדוזה, המפלצת המיתולוגית, העובר מטמורפוזה, אדפטציה צורנית הנושאת תווי היכר של מדוזה שחורה ומזרח תיכונית.
"הצעקה " (2020, תמונה 4), הקודם לתצלום המעובד של האם והבת, מציג את ראשה של המחברת, את זמירה פורן ציון, באופן מובהק ודומה יותר למופעי המדוזה השונים בתולדות האמנות. בפרט לזה של קראוואג'יו (1597 Caravaggio, תמונה 5) – אחד האמנים המרתקים והחידתיים בתקופת הבארוק, ה"אחר" המאתגר של הציור הגברי, המערבי, הלבן והקלאסי, בתקופתו, ומשמיע זעקה כשלעצמו; כביטוי לזעקתו צייר – כאוטופורטרט ריאליסטי, חודר, אינטנסיבי ומעורר פלצות – את רגע כריתת ראשה של המפלצת, בעודה בהכרה. הציור הוא אחד מהמבטים היותר אימתניים בתולדות התרבות והדימוי המכונן בהיסטוריה של האימה בתחום האמנות. האמן כמו התאחד עם ה"אחר(ת)" שלו, עם מדוזת הבעתה המיתולוגית, השוכנת בו עצמו ובדומיו מעצם "אחרותם.ן".
גורלה הנשי של מדוזה נקשר באונס, טראומה, ביזוי, השפלה, נקמה, הרחקה, גירוש, בידוד, ניצול ומוות. ההיסטוריה שכחה את טוהר ותואר יפי נעוריה, את זהב תלתליה, שהרי "חתנים מרובים ערגו לה, חִזְּרוּ אחריה", אומר לנו אובידיוס, ועשתה לה דמוניזציה. היא הובנתה בשיח התרבותי-פוליטי, לא מעט משום הקישור בין דימוי ראשה לבין איבר-המין הנשי, הרחם. שהרי הרחם נתפס בעבר כ"יצור חי המאוחסן בגופה של האישה"( Sawday 1995: 10) ; יצור מפלצתי, משחית, מאבֵּן, מאיים ומסוכן לבני אנוש, בעיקר לזכרים. יש שראו בו איבר עצמאי וייחסו לו מאפייני מחלה, פציעה ודימום (שם). בחברות ובתרבויות מסוימות, הרחם טמן בחובו – באנלוגיה למדוזה – משמעויות נוספות שגזרו נידוי ((Park 2010:26- 27. אופיו המיוחד והמסוכן של הרחם, המסומל באמצעות המדוזה, נקשר לציטוט הידוע של אריסטו, שמבט אחד באישה בזמן הווסת "עלול לנפץ מראה" (Sawday 1995:10). רעיון המגולם במיתוס של פרסאוס שלא יכול היה להביט בפניה של מדוזה. הוא נזקק לזכוכית המבהיקה, למגן מראה של אתנה כדי להתקרב אליה.
כל אישה מעצם היותה אישה היא מדוזה בפוטנציאל, אומר לנו פרויד (1999: 24). מדוזה המסמלת את הרחם, במשמעויות שגזרו נידוי והרחקה, היא המסמן של ה"אחר" ללא קשר למינו המגדרי. ובמילים אחרות ה"אחר" – הוא תמיד ה"אחרת" מעצם אחרותו.
הדימוי הארכיטיפי של מדוזה, כמו גם השימוש במוטיבים מתכתיים, מבהיקים, חדים ואלימים, כמו סכין/ מגל, מראה, זכוכית, מגן – מהדהדים בשיר 'גזורה מראש' (עמ' 13) שכותרתו פוליסמית: גזורה, חתוכה, כרותה, נבדלת, מופרדת, מורחקת, מוצרנת, מוסללת, מכוונת ומופנית מסלול, שגורלה נגזר ונחרץ מראש: "מִשֶּׁנִּלְקַחְתִּי עָבְרוּ בִּי הַמִּסְפָּרַיִם/ וְחָתְכוּ אוֹתִי עַל פִּי תָּכְנִית גְּזוּרָה מֵרֹאשׁ./ נִפְרַשְׂתִּי עַל שֻׁלְחַן הַמִּטְבָּח הַנָּקִי/ וּבָאָה בִּי הַמַּחַט שֶׁסִּמְּנָה אֶת גְּבוּלוֹתַי/ וּבָאָה הַמְּכוֹנָה שֶׁהִדְּקָה אֶת דָּפְנוֹתַי/ וּבָאוּ אֶצְבָּעוֹת דַּקִּיקוֹת וְרָקְמוּ בִּי לוּלָאוֹת/ וְנָעֲצוּ בִּי כַּפְתּוֹרִים/ וְעָמַדְתִּי נְפוּחָה וּמְגֹהֶצֶת/ [...]/ / הִיא לֹא יָדְעָה אָז/ שֶׁיְּמֵי כְּאֵב וַאֲנָחוֹת בָּאִים/ וְשֶׁעָלַי יֻטַּל לַחֲזֹר לַקּוֹלָב/ רֵיקָה וִיתוֹמָה/ מִגּוּף" (שם).
מוטיבים של גוף, הטרדה, אלימות, מיניות ופגיעה ממשית וישירה בגוף האישה, כמו במקרה של מדוזה, בולטים במיוחד בהטרדה המינית המתמשכת שחוותה האם, דייזי, מידי מנהל העבודה שלה, במקום עבודתה כמנקה בחברת "רוית", ב"רחוב הנגב 4 תחנה מרכזית" (עמ' 33). מוטיב האונס והפגיעה המינית – כהצטלבויות (Intersectionality), צומת חיתוכי מגוון של אַחֵרוּיּוֹת; אישה, ילדה, שחורה, מזרחית, מוסללת, מתויגת וכדומה – הנושא מאפיינים דומים לאונס של מדוזה, מופיעים בשיר 'פסח בירושלים' (עמ' 48): "בְּגַן הָאֳרָנִים הַגָּדוֹל/ בִּרְחוֹב עֵמֶק רְפָאִים/ נְעוּצָה בְּחַלּוֹן בַּיִת מִסְפָּר עֶשְׂרִים/ מְכֻרְבֶּלֶת כְּגוֹזָל מֵעַל לָעֲנָפִים.// וְאָז מַחֲנָק./ לָשׁוֹן בַּשְׂרָנִית עָבָה/ חוֹנֶקֶת אוֹתָהּ/ גּוֹזֶלֶת אֶת כָּל הָאֲוִיר/ שֶׁבְּתוֹכָהּ./ הָעוֹלָם רוֹבֵץ עָלֶיהָ כָּבֵד./ עֵינֵי עֲנָק נְעוּצוֹת בָּהּ.// וְאָז מַחֲנָק./ [...]/ הוּא נוֹעֵר וְנוֹעֵר/ וְצִנּוֹר תָּלוּי לוֹ, מִשְׁתַּלְשֵׁל/ וְעֵינֶיהָ נִפְעָרוֹת לִרְאוֹת.// וְאָז רֶגַע לִפְנֵי/ שֶׁהִיא נֶחְנֶקֶת/ הִיא בּוֹעֶטֶת בְּרַגְלֶיהָ הַדַּקּוֹת/ בּמִַּפלְצֶתֶ/ וְכִמְעַט, כִּמְעַט מִשְׁתַּחְרֶרֶת./ [..]// אִישׁ עִם לָשׁוֹן חָנַק אוֹתָהּ./ טֻמְאָה עָבָה כִּסְּתָה אֶת לִבָּהּ/ חוֹצֶצֶת בֵּינָהּ לְבֵין עַצְמָהּ./ הִיא שָׁתְקָה וְשָׁתְקָה וְשָׁתְקָה./ בָּלְעָה אֶת לְשׁוֹנָהּ./ הָיְתָה לְחַיָּה טְמֵאָה.// וְרַק כְּשֶׁהִגִּיעָה לְאַרְבָּעִים/ שָׁבְרָה אֶת הַחוֹמוֹת/ וְנָעֲצָה בַּלָּשׁוֹן/ מַסְמְרוֹת" (שם, עמ' 49-48).
מדוזה ממשיכה לחיות, להתקיים ולהשפיע, אף על פי שהסדר החברתי וההגמוני – החוק והתקינות הפוליטית המיוצגים במיתוס באמצעותו של פרסאוס – כרתו את ראשה. המדוזה השחורה שלפנינו בספר, סמר, הילדה הנלעגת, כמו עוף החול מגיחה לעולם, אלינו, מהחור השחור של הרחם, מהאופל, מהחושך, מהקיום המדוזאי – בדמות ברבורה אצילה שחורה.
אנא סמר הוא ביטוי אמנותי דרמטי של הקול המודחק – השקיפות, ההכנעה, הקבלה הכמעט סטואית של אִמָּה, דייזי, קול שאפיין את דור ההורים והורי ההורים, מהגרים מארצות ערביות ואיסלמיות – בצורתו החושנית והבימתית-תיאטראלית.
אני מציעה לקרוא את אנא סמר, האירוע הספרותי-פואטי האישי-אינטימי הנועז והחושפני שלפנינו, גם כמסמך מדעי-חברתי-סוציולוגי. עדות היסטורית מהימנה ואותנטית ממקור ראשון, המצביעה על כרוניקה שיטתית של פגיעה, השפלה, ביזוי, נידוי, הדרה, תיוג, תיוק וסימון. פרותיה המפלצתיים של חברה לאומנית מאובנת שמבט אחד שלה באישה שחורה, ביקום מדוזאי שחור, הותיר אותה כמראה מנותצת ומנופצת שמופעיה נגלים לעיננו היום במלוא עוזם האידאולוגי והאסתטי.
אנא סמר,זמירה פורן ציון, עורך: אלי הירש, תעתיק מערבית-יהודית לעברית: אפרים פריזד
הוצאת ספרי עיתון 77, 2022
רשימת מקורות
Sawday (1995): Jonathan Sawday, The Body Emblazoned: Dissection and the Human Body in Renaissance Culture, Routledge, London and New York .
Park (2010): Katharine Park, Secrets of Woman Gender, Generation and the Origins of Human Dissection, Zone Books, New York .
אובידיוס (2008): פובליוס אובידיוס נאזו, מטמורפוזות, כרך א, תרגום מרומית ש' דיקמן, ביאליק, ירושלים.
סיקסו, הלן ([1975] 2006): "צחוקה של מדוזה", תרגום מצרפתית מ' הראל, הקדמה ד' חרובי, בתוך לילמוד פמיניזם: מקראה, מאמרים ומסמכי יסוד במחשבה פמיניסטית, עורכות ד'באום, ד' אמיר, ר בריר-גראב, י' ברלוביץ, ד' גריינימן, ש' הלוי, ד' חרובי, ס' פוגל-ביזאווי, תל אביב, האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטים ולחקר המגדר
לורד, אודרי (2022): אחות אאוטסיידרית, מאנגלית, רונה משיח, תל אביב, פרדס.
פרויד, זיגמונד (1999): "המאויים", בתוך מעבר לעקרון העונג ומסות אחרות, תרגום מגרמנית ח' איזק, תל אביב, דביר.