top of page

החוב // מיכה שמחון

אזהרת טריגר - אלימות מינית


מיכה שמחון // Mentalscape , פרט, צילום דיגיטאלי, 100x70, 2012

המכה הראשונה הייתה הפתעה. לא התכוננתי בכלל. זה פתאום הגיע. על כלום. רצה שאכין לו קפה והייתי נורא עייפה, אז אמרתי שאין לי כוח. אני לא יודעת מה גרם לזה שפתאום יגיב ככה. זה אף פעם לא קרה קודם. תמיד היה אומר לי, תנוחי. אני אכין. ופתאום עכשיו הוא עשה מזה ענין שלם ודרש שאכין לו קפה ופתאום בפעם השניה שאמרתי לא, הוא נתן לי מכה. עם היד ככה על הכתף, כאילו להזיז אותי. לא מכה חזקה, אולי אפילו בלי כוונה ממש, כאילו התפלק לו, אבל הייתי בהלם. לא התכוננתי לדבר כזה. זה אף פעם לא קרה. הוא אפילו לא היה קרוב לזה. הרגשתי מושפלת. כמו ילדה קטנה שלא עושה מה שאומרים לה ומקבלת סטירה. בכיתי. שכבתי על המיטה שלנו כמו כדור שבעטו לו עוד כדור בבטן. כדור בתוך כדור של כאב מתפתל. של בושה. להגיד את האמת, הכאב לא היה גדול. בגוף, אני מתכוונת. מה שהיה נורא זה הכאב שהיה ברגש. בנפש. פחדתי שעכשיו הכל ישתנה. קיוויתי להאמין שזו רק פעם אחת. מעידה חד פעמית. והוא הבטיח שלעולם לא יעשה זאת שוב. הוא ירד על ארבע וביקש סליחה והביא לי פרחים ושוקולד ביום שאחרי.


אחרי זה היו לנו ימים יפים והוא היה ממש עדין אתי ומתחשב. יכולת לראות שהוא ממש מצטער. שכל דבר בהתנהגות שלו הוא בקשת סליחה. זה גרם לי לאהוב אותו יותר. כל הצבעים שלו היו יפים יותר, כמו פרח באביב אחרי חורף קשה, אבל אז ממש בלי שום הכנה הגיעה עוד מכה. יותר נכון סטירה, סטירה ממש חזקה. בפנים. כאפה. הוא הוריד לי כאפה ביד הגדולה החזקה הזו שלו שכל כך אהבתי לנשק, שכל כך התפעלתי מכמה חספוס וכוח יש בה. היד החזקה הזו של המסגר, שהרימה מוטות ברזל וריתכה אותם באש, היד הזו שהייתי שמה בתוכה את היד הקטנה שלי ומרגישה קצת כמו הילדה שהייתי, כששמתי את היד הקטנה שלי בתוך היד של אבא והיינו הולכים יחד ברחוב לקנות גלידה. זה הרגיש לי תמיד כמו לטבוע בתוך ים של בטחון. אז זהו. במכה השניה הזו כל הבטחון הזה נעלם. פתאום נשבר בי משהו. הרגשתי ממש מושפלת. ככה בלי שום הכנה. סטירה. הלחי שלי עוד היתה אדומה וחמה שעות אחרי זה.


מיכה שמחון // Mentalscape , פרט, צילום דיגיטאלי, 100x70, 2011

הוא רצה שנלך ללירן, החבר שלו. לא סבלתי את לירן. הוא לא היה יותר גרוע משאר החברים שלו, אבל לא אהבתי את הדרך שבה הוא הסתכל עלי במין מבט כזה מפשיט. הרגשתי שהוא לא שומר על הגבול. הכי גרוע היה כשאבי היה הולך לשירותים, והייתי נשארת איתו לבד לכמה דקות. תמיד ברגע הזה היה שואל אותי משהו אינטימי, שבכלל לא היה ענינו. כל מיני שאלות כאלה מביכות כמו מתי היתה הפעם הראשונה שלי? או איך אבי במיטה? ומה הפנטזיות שלי? ותמיד ברגע שאבי היה חוזר הוא היה מיד פונה אליו באיזו שאלה, כאילו כל מה שהיה רגע אחד קודם בחדר לא היה בכלל. כשהיינו הולכים הביתה הייתי מספרת לאבי והוא תמיד לא האמין לי. "לירן? מה פתאום. את מדמיינת. הוא כמו אח שלי". אני ניסיתי לשכנע, אבל הוא בכלל לא ניסה אפילו להקשיב לי וזה תמיד נגמר בכעס. אחר כך היה מסתובב לי בבית עצבני והייתי מתכווצת כדי לא לתפוס יותר מידי מקום, אז כשאמר שנלך ללירן הערב, אמרתי לו ככה בטון הכי מפתה ומתוק שיכולתי לגייס, שאולי לא נלך ללירן ושבמקום זה נישאר בבית ונראה משהו בטלויזיה ביחד. הוא הביט בי ככה איזה רגע וחשבתי שהוא הולך להסכים, אבל אז אמר בחדות: "אין מצב". אני אמרתי לו, שלא בא לי ללכת והוא אמר לי: "אין מצב. את באה אתי". ואני אמרתי שאני לא רוצה, כי לירן תמיד מנסה להתחיל אתי כשהוא הולך לרגע. ואבי ממש התרגז: "שוב את מתחילה עם כל השטויות שלך. זה הכל בדימיון שלך. את באה אתי וזהו". ואז אמרתי שאני לא באה ועוד לפני שהספקתי להבין מאיפה זה הגיע, חטפתי כזו סטירה, שהראש שלי הסתובב ממנה. פרצתי בבכי ורצתי לחדר השינה. אחרי כמה דקות הוא בא וניסה להרגיע אותי. הוא ביקש סליחה. אני המשכתי לבכות. לא הצלחתי לעצור את הדמעות. הוא בכלל לא הבין מה קרה באותו רגע אצלי בפנים. האמת, שגם אני לא הבנתי. רק אחר כך הבנתי.


בהתחלה, את יודעת, זה בעיקר ההשפלה. אחר כך יש ניסיון לעכל את זה ואת כאילו מנסה לשכנע את עצמך, שזה לא באמת היה, שזה לא היה חזק כמו שאת זוכרת, ושזו היתה רק מכה קטנה ושום דבר גדול בכלל. את מנסה לצמצם את זה. להקטין ולהקטין עד שזה ייעלם בסוף. כאילו שזה באמת יכול להיעלם. ואני באמת הצלחתי בזה. כלומר שזה ממש נעלם בסוף. שכחתי מזה לגמרי. זה הפך להיות משהו שאנחנו לא מדברים עליו. את יודעת, יש הרבה דברים כאלה אצל זוגות. מה, אצלכם לא? נו את רואה. לכולם יש משהו. למשל משהו שאף פעם לא דיברנו עליו, זה שאני אף פעם לא גמרתי. הוא תמיד גמר ונרדם. גם אצלכם? לא? באמת? אני תמיד הייתי ככה מנסה להמשיך עם האצבעות, את יודעת, אבל הוא כבר התחיל לנחור וזה היה גומר לי את כל החשק. מה, לא היה אכפת לך שנחר או שהוא לא נחר. אה, מה? באמת? הוא היה? עם האצבעות? באמת? מה? לא חשבתי שזה אפשרי בכלל. את יודעת, הוא היה השני שלי. אני בקושי ידעתי מה זה לשכב עם גבר אחר, כי לפניו, עם הראשון, זאת אומרת, היינו נורא צעירים. בקושי שכבנו וזה היה תמיד נורא בשושו כדי שאף אחד לא ישמע, שההורים לא ידעו. אז בכלל לא חשבתי לגמור. הייתי עסוקה בזה שלא ישמעו אותנו. טוב, מה, איך הגענו לדבר על זה. אני מספרת לך שהוא נתן לי סטירה וישר הגענו לדבר על סקס. ככה זה אצלנו, נשים, אה? ישר מגיעות לענין.


אז הלכתי לחדר, כן, והוא בא לבקש סליחה ואני לא הייתי מוכנה לסלוח, אבל הוא דיבר אתי עם דמעות בעינים, וביקש סליחה. אמר שהוא לא יודע מה קרה לו, ושכל הסיפור הזה עם לירן נראה לו לא אפשרי בכלל, כי לירן הולך איתו כבר הרבה שנים, אבל הוא הבטיח לדבר איתו ולהגיד לו שיפסיק, ושזה לא לענין. אני עוד הייתי מאד פגועה, אבל את יודעת איך זה: המילים, המילים האלה יש להם כוח. הוא הצליח לרכך את הכאב, ואני ככה נרגעתי מהבכי, והכאב בלחי פחת, והמועקה הזו בחזה גם נרגעה, והתחלתי לנשום רגיל. הוא ידע לדבר, אבי. ידע לדבר אלי. בסוף הוא הלך לבד ללירן ואני נרדמתי במיטה. כשחזר, העיר אותי ואמר לי שדיבר עם לירן וזהו, זה לא יקרה יותר. ככה אמר. אני קיויתי שבזה זה ייגמר, אבל זה לא שינה את זה שהלירן הזה דחה אותי. הוא הרגיש לי כמו חרק כזה עם עינים חודרניות וידיים זריזות, כזה שזומם כל הזמן. זו היתה התחושה שלי ממנו ובסוף צדקתי, אה? אינטואיציות של נשים. כן, מה? נכון. בדיוק. רק הייתי צריכה להקשיב לעצמי ולהגיד לאבי לא להתקרב למניאק הזה, אבל בעצם מה זה כבר היה עוזר. אני מרגישה שהכל בעצם כבר היה די סגור גם אז.


עברו כמה חודשים, אולי שלושה, ואבי היה נחמד אלי בכל הזמן הזה. מידי פעם היה הולך ללירן או עם לירן לחברים שלהם והיה חוזר קצת שתוי, אבל לא משהו שהדאיג אותי. ואז היתה הפעם הזו שהוא חזר עצבני ושותק. יכולתי לראות שמשהו קרה לו. יכולתי לראות שמשהו יושב לו על הלב. שאלתי אותו, והוא אמר שהכל בסדר, ושהוא עייף פשוט. אז עזבתי את זה ונתתי לו לישון. הוא נרדם מהר בטח בגלל האלכוהול, אני עוד נשארתי קצת ערה ואת יודעת, הסתכלתי על כל מיני דברים בטלפון ובטח שיחקתי בקנדי קראש. המשחק היה אז בשיא ואני הייתי קצת מכורה למשחק הזה. אז ככה, תוך כדי שאני משחקת, אני קולטת שהוא נאנח ומוציא קולות כאלה, ואני קולטת שמשהו ממש מציק לבנאדם. בדרך כלל היה ישן ככה בשקט, מידי פעם נוחר קצת, אבל לא מעבר לזה. אז אני ככה מרימה את הראש מידי פעם כשהוא נאנח ומסתכלת עליו והוא ישן עמוק. המשכתי לשחק ככה בטח עוד שעתים. מכורה כבדה אה? כן, בחיי, איזה בזבוז זמן היה הקנדי קראש הזה. אחר כך השתתק לגמרי וישן מאד עמוק, ואז הוא התחיל להיאנח שוב, ופתאום אמר כמה משפטים לא לגמרי ברורים, אבל אחד מהם היה די ברור. הוא אמר: "אל תדאג." והוא אמר אחרי זה איזו מילה שלא הבנתי ומיד: "תראה את העניין סגור".


בבוקר קמנו ושאלתי אותו מה יושב עליו, והוא אמר לי: "מה? כלום. הכל דבש, מותק". ואני המשכתי: "בלילה נאנחת כל הזמן. אתה לא נאנח בדרך כלל. מה קרה?" והוא מסתכל עלי ככה ואומר: "נאנחתי? לא יודע. בטח חשבתי על משהו בעבודה". ואני מסתכלת על הפנים שלו, מנסה לקלף משם את שעובר עליו ולא מצליחה לראות כלום, אבל בכל זאת אומרת לו: "אמרת למישהו בחלום שלך שאתה מסדר לו משהו בלי בעיה". הוא מסתכל עלי קצת מופתע: "באמת? וואלה, לא יודע על מה את מדברת, אבל אני אזהר לא לדבר על המאהבת שלי בחלום. תודה על האזהרה". וסיים בכזה חיוך ששנינו צחקנו. הוא חיבק אותי ונישק אותי: "הכל בסדר מאמי, אל תדאגי. יאללה, אני רץ לעבודה". אחרי זה לא דיברנו על זה שוב. בזוגיות את לא מדברת על כל הדברים, רק על מה שאת רוצה, כשיש לך מטרה ברורה. לא? כן, כולנו קצת מניפולטיביות לפעמים, לא? דווקא אני לא יותר מידי. יש הרבה יותר גרועות. את? מה? באמת? לא חשבתי עליך. בקיצור די מהר אחרי זה כבר הבנתי הכל, אבל אז הנחתי לזה. אולי חבל שהנחתי, אבל ככה זה, לא תמיד את יודעת מה באמת חשוב. לפעמים את קולטת מאוחר מידי. אני קלטתי את זה כשכבר הייתי על הגריל. בעצם, אחרי שכבר ירדתי מהאש.

מיכה שמחון // Mentalscape , פרט, צילום דיגיטאלי, 100x70, 2012

כמה ימים אחרי הלילה הזה, כשדיבר מהשינה. לא יודעת, אולי ארבעה, חמישה ימים, לא יותר משבוע, זה בטוח. הוא חזר מהעבודה מאד עצבני ומתחיל ככה לדבר, שהערב אנחנו חייבים ללכת ללירן, וישר ביקש שאני לא אעשה לו בעיות, כי הוא צריך אותי איתו ואין ברירה. אני לא ידעתי מה לעשות. לא רציתי ללכת, אבל הוא ידע איזו מילה להכניס כדי להפוך אותי. אני, יש לי בעיה, אני לא יכולה לא לעזור כשמבקשים ממני, אני כאילו חייבת לעזור. אני מסוגלת לשנות את כל התוכניות שלי כדי לעזור. דפוקה, אה? לא מצליחה לעצור את זה. אנשים זרים אפילו. לא, אני לא יודעת מאיפה זה בא לי. זה כבר הרבה שנים, אפילו כשהייתי בתיכון. לא יודעת, אולי בגלל שהייתי הבת הכי גדולה ותמיד עזרתי לאמא והתרגלתי לעזור כל פעם כשביקשה, יכול להיות. לא משנה. איפה הייתי? כן. דוקא הפעם הייתי חזקה, אולי יותר מידי חזקה בשבילו, ואמרתי לו שזה לא מתאים לי ואני לא רוצה בכלל ללכת ללירן, אף פעם. הוא אמר לי: "אין מצב. אני הולך ואת הולכת אתי". התווכחתי איתו ואמרתי שאני לא מוכנה ללכת ללירן, ושהוא מדבר אלי לא בכבוד, ושאני לא הולכת וכבר עמדתי לצאת מהמטבח, בדיוק הכנתי לו משהו לאכול. הוא תופס אותי בכתפיים ומנער אותי ובלי הכנה מטיח אותי ככה על הרצפה. את יודעת, יש לו ידיים חזקות, והוא העיף אותי כמו שהוא זורק חתיכת ברזל על הרצפה במסגריה שלו. כאב לי בכל הגוף. הרגשתי מושפלת ובכיתי, אבל הפעם הוא לא ביקש סליחה, הוא גם לא הרים אותי מהרצפה. הוא פשוט השאיר אותי שם על הרצפה והלך להתקלח.


כשיצא מהמקלחת עוד הייתי על הרצפה. כבר ישבתי, כאב לי בכל הגוף והלב שלי נשבר לגמרי. הבנתי שהמכות האלה כבר לא ילכו לשום מקום. הפעם הוא התנהג אחרת לגמרי. לא סליחה ולא כלום. הוא פשוט אמר לי: "יאללה, מה התישבת? תעשי לי משהו לאכול ותלכי להתקלח ולהתלבש יפה. צריכים להיות אצלו בתשע". ואני, קמתי כמו רובוט, כאילו לקחו לי את כל כוח הרצון בכלל. במקום להתנגד, פשוט קמתי ועשיתי מה שאמר לי כמו מטומטמת. אחר כך התקלחתי. היו לי סימנים כחולים על הזרועות ועל הירכיים. כאב לי כשהסתבנתי, כאב לי כשהתנגבתי. כאב לי הכל, אבל בפנים, כבר לא כאב לי כלום. הכל היה מת. הייתי כמו כבשה שהולכת לשחיטה. נזהרת לא להתלכלך מהדם של הכבשים האחרות, ולא מבינה שהדם שלה תיכף יהיה שם גם, חלק מהזרם, שהריח של הדם שלה יתערבב בריח של הדם, שהיא מריחה, ומזהיר אותה ללא תועלת. ממש ככה. התלבשתי, התבשמתי, התאפרתי והלכתי איתו. הוא חיבק אותי בזרועות שלו, וכאב לי בזרועות במקום שבו נגע, אבל כבר לא אמרתי כלום. ירדנו מהאוטו והלכנו ללירן. ככה הלכתי עוד לפני שאני מצליחה לעכל את כל הדבר הזה שקרה הערב, לפני שאני מבינה את הרגע הזה שהוא כבר רגע שממנו אין שום יציאה, הרגע הזה שבו את כבר בלי ספק יותר, את ממש הדבר עצמו, בלי אולי ובלי בערך, בלי קצת ובלי כמעט. אני אשה מוכה. אני עוד לא באמת קולטת את זה, ואנחנו אצל לירן בדלת, ולירן שמח ומחבק את אבי ואותי, ואני פתאום מחבקת אותו גם ככה עם כל הגוף. אני לא מבינה מה עבר עלי. כאילו משהו השתבש אצלי מהסטירה. אולי הייתי צריכה חיבוק כדי לקבל קצת נחמה ואבי לא היה בחשבון בכלל אחרי זה, מה שהשאיר לי את לירן בתור האפשרות היחידה, אני לא יודעת. מה שאני יודעת שהוא חיבק אותי ואני חיבקתי אותו יותר מהרגיל להפתעתי.


מיכה שמחון // Mentalscape , פרט, צילום דיגיטאלי, 100x70, 2012

הדבר הבא שקרה היה כנראה משחק משוחק היטב, רק שלא לגמרי הבנתי את זה אז ופירשתי את זה לא לגמרי נכון. אבי אמר: "אני תיכף אתחיל לקנא, אבל תתחבקו, תתחבקו. הגיע הזמן שתלמדי לאהוב את לירן קצת. לא יזיק. הוא אחל'ה גבר". התישבנו והם שתו בירה, כרגיל. אני שתיתי קפה ואחר כך תה. הם דיברו וצחקו ואני ישבתי כמו מישהי שמסתכלת על החיים מהצד. מידי פעם צחקתי איתם, אל תשאלי אותי מה פתאום צחקתי. נראה לי שבשלב הזה כבר לא היה לי שום כוח רצון ושום אישיות אפילו. נמחקתי. לא היה בתוכי שום דבר שהיתה לו עצמאות, שהיתה לו מחשבה, רצון או אפילו רגש. שאלוהים יסלח לי על ההשוואה, אבל תמיד שואלים איך יכול להיות שבשואה אנשים לא התנגדו. גם אני אף פעם לא הבנתי. עכשיו אני כבר יודעת את התשובה. אדם שהיכו אותו בנשמה וגזלו ממנו את הכוח הפנימי שלו, את הכבוד, את הרצון שלו, ששברו אצלו בפנים את הכלי, שמחזיק את הכל יחד, אדם כזה – אפשר לעשות אתו כל דבר. אני באותו רגע נהייתי סמרטוט.


אז אנחנו יושבים אצל לירן כבר כמעט שעתיים, ואני יודעת, שתיכף אבי ילך להשתין את כל הבירה ששתה, ולירן יישאר אתי, ואני פתאום נלחצת, ולפני שאבי קם, אני הולכת לשירותים בעצמי. מסתכלת בראי ומסתדרת קצת ומחליטה באיזה רגע של שיקול דעת להדליק את ההקלטה בנייד, עוד לא מבינה, ששום דבר לא יעזור לי כבר, שאני כבר נכנסתי בין הברזלים בטור של הכבשים בדרך לשחיטה. את מבינה? את לא יודעת כלום עד שהצוואר שלך לא פוגש את הסכין, וגם אז יש לך תקווה שתצליחי לצאת מזה בלי חתך. בגלל זה האנשים בשואה לא התנגדו. הם פשוט חשבו שהמצב הזה של 'החיים נמשכים' ימשיך בסוף, כי ככה זה. החיים חזקים. כשהם הבינו שטעו, זה כבר היה ממש בשניה האחרונה בה נשמו. מעטים מצליחים להסתכל קדימה ולהבין ולעשות את החשבון הזה, שאו שאת בורחת או שאת מתה. ואם תמותי כשתברחי, לא תפסידי כלום ולפחות היה לך סיכוי.


אני חוזרת מהשירותים ומתיישבת בחזרה על הספה, ואיך שאני יושבת, אבי קם לשירותים. איך אני מכירה אותו, איך? ידעתי שהוא תיכף קם להשתין לפי איך שישב. ואיך שהוא קם והולך, לירן מתחיל עם השאלות שלו. ואומר שאני נראית לו חמה אש היום, ושאבי הולך לעשות חיים הערב. ואז הוא מתחיל להגיד שכבר שנה אין לו מישהי, והוא מה זה היה שמח לאיזה זיון טוב. הוא ממשיך לדבר ואני יושבת שם כמו איזו סטלה, לא מבינה כלום ממה שהולך לקרות. החיים שלי עומדים להיחרב ואני כאילו מסתכלת עליהם מהצד, את מבינה. כאילו אני צופה בסרט על חיים של מישהי אחרת. ואז ככה בלי הקדמה, הוא פתאום שם עלי את היד שלו, ותוקע לי את הלשון המזוינת שלו ישר לתוך הפה שלי, והיד שלו כבר בתוך המחשוף שלי, ממששת לי את השדיים, וצובטת לי את הפטמה, וממש מכאיבה לי, ואני, כאילו מישהו גנב לי את הלשון, אני לא מצליחה לנשום, ולא יוצאות לי מילים מהפה בכלל, אפילו שאני כולי מרגישה לא. לא ברור כזה, ענק. לא שאומר מספיק מיד, לא שמתחנן על חייו, אבל המילים לא יוצאות, המילים תקועות אצלי בגרון. הגוף כמו אבן, לא מצליח אפילו לזוז, ואז אבי מגיע מהשירותים, ואני שמחה, שהנה זה נגמר הסיוט הזה, ושיבוא כבר, וישים כאפה ללירן החרא הזה, ויעצור את הזוועה הזו, שיעצור את זה כבר עכשיו, מיד.


מיכה שמחון // Mentalscape , פרט, צילום דיגיטאלי, 100x70, 2012

קיוויתי, שלמרות כל מה שהיה, הוא יגן עלי או אולי לפחות על הכבוד הגברי הדפוק שלו, ואני לא מבינה משהו בסיסי. אני לא מבינה את זה גם כשאני שומעת את אבי אומר: "אה, אני רואה שלא חיכיתם לי, לא יפה. הבנאדם הולך להשתין ומתחילים את המסיבה בלעדיו". והוא יושב מהצד השני שלי ומתחיל למזמז אותי גם. אני יושבת שם בהלם מוחלט, את מבינה, אני לא מצליחה להבין את מה שקורה לי, כי במקום שאבי יגן עלי, מסתבר שהוא בכלל יזם את כל זה, וכל ההליכה שלו לשירותים ובכלל זה שהלכנו ללירן הכל היה מתוכנן מראש, וגם שלירן יתחיל אתי, גם זה היה מתוכנן. בעצם, אז לא ידעתי את זה, אבל עכשיו אני כבר יודעת הכל. בעצם החרא הזה, אבי, שחשבתי שהוא אוהב אותי, אז יכול להיות שהוא באמת אהב אותי, אבל הוא מכר אותי ללירן. הוא היה חייב לו כסף על קלפים ואני הייתי התשלום.


אני לא ידעתי מהקלפים ומהחוב ומכל הסיפור. אני סתם חשבתי שהם חברים טובים, שיוצאים לבלות קצת בלילה. אז מסתבר שהבילוי היה קלפים אצל שמעון הצולע בשוק. עכשיו אני יודעת. אז לא ידעתי מי זה שמעון הצולע. שמעון נפצע באיזו מלחמה ובגלל זה גם העלימו עין מהעסק שלו, של ההימורים. היה לו מקום כזה בשוק, חמארה כזו, שהיו שותים בה ומהמרים. לא רולטות, רק קלפים. היה לו סטייל כזה. היה הולך עם מקל עם גולה מוכספת בקצה שלו. מסתבר שאבי היה חייב ללירן איזה חמישים אלף, ולירן הציע לו שימחוק לו את החוב, אם ייתן לו לשכב איתי. כנראה שהוא אמר את זה כדי לעצבן את אבי, אבל אבי הבין שזו הדרך היחידה, שהוא יוכל לשלם בלי לאבד את העסק, שגם ככה לא הכניס הרבה. אני הייתי סוג של החזר חוב, את מבינה. אבל זהו, שזה לא ממש נגמר בזיון אחד. לירן רצה עוד והציע כסף. אבי כנראה עשה את החשבון שלו ופשוט מכר אותי. אבל את זה הבנתי הרבה יותר מאוחר. אם אפשר לקרוא לזה בכלל להבין. אבל אני רצה קדימה ובעצם את כבר בטח לא מבינה כלום. אה, כן? תודה, נשמה.


אני מרגישה כאילו שאני מספרת סיפור של מישהי אחרת.


גם את מרגישה ככה?


אני רק עכשיו מתחילה ממש להבין מה עבר עלי, אבל אז לא הבנתי כלום. כאילו לא הייתי בתוך הגוף שלי. אני יושבת שם כמו סתומה, לא מצליחה להוציא מילה מהפה וגם לא מצליחה לקום או להתנגד בכלל ולירן מימין ואבי משמאל, נוגעים בי בכל מקום בגוף, ולירן כבר נמצא בתוך הכוס שלי עם האצבעות המסריחות שלו, ואבי מוריד לי את הכתפיות של השמלה, ואני מנסה קצת להתנגד בלי שום קול, ולא מצליחה להגיד כלום, ולא מצליחה לעצור את זה. אני פתאום מרגישה את כל העלבון הזה של איך שהוא זרק אותי על הרצפה, ואני כולי מתכווצת, ולירן צוחק את הצחוק המחרחר שלו: "מתכווצת לי על האצבעות, החברה שלך. תיכף תגמור". אני מרגישה שאבי קצת נרתע, אבל הוא ממשיך למלא את תפקידו, ומוריד לי את החזיה ולירן אומר לו: "תשאיר לי גם משהו להוריד לה. גוף נחמד יש לחברה שלך. שווה חמישים אלף". והוא צוחק עם הצחוק המחרחר המגעיל שלו, ואני חושבת שהוא מתכוון להחמיא לי, ואומר שאני שווה כל כך הרבה, ולא מבינה שמה שקורה עכשיו זה פידיון של חוב. טוב, מה אני מתארת לך את כל זה, זה בטח מגעיל אותך, אני מגעילה אותך, ואת לא מבינה בכלל למה לא התנגדתי. מה, את מבינה? באמת? אפילו אני לא ממש מבינה. כאילו לא היה לי כלום בפנים בכלל באותו רגע. כלום. לא עצמות, לא שרירים. יושבת שם בלי דם בגוף, בלי חמצן בריאות, בלי כוח רצון בכלל. כמו סמרטוט. ואז לירן משך לי את התחתונים, ונכנס לי פנימה לתוך הגוף. הרגשתי שכל הגוף שלי נהיה גוש של דם וכאב. סמרטוט משומש. הייתי יבשה לגמרי ומכווצת, והוא לא חיכה בכלל ולא הרטיב כלום, פשוט נכנס ויצא וגמר תוך פחות מדקה. ואז כשגמר, הוא שאל את אבי אם הוא רוצה עוד בירה. ואבי אמר כן. אני ישבתי שם חצי ערומה, ואף אחד לא חשב בכלל להסתכל עלי ולראות מה אתי. אני לא הצלחתי להזיז כלום. לא ידיים ולא רגליים וגם לא את הפה. אפילו להתלבש לא הצלחתי. אחרי כמה דקות אבי התחיל להלביש אותי, אבל הוא לא הסתכל לי בעינים. בעצם מאותו רגע, הוא לא הסתכל לי בעינים בכלל יותר. כאילו שהוא נגעל ממני, שככה הסכמתי לתת לכל זה לקרות. בלי התנגדות בכלל. כאילו שבעצם רציתי. כן, באמת.


את חושבת שהרגיש אשמה?

אני לא יודעת.

אולי גם אשמה וגם גועל.


כשגמר את הבירה, אמר לי: "הולכים!". ואני כמו רובוט הולכת איתו. בדרך הוא לא מדבר אתי בכלל, ואנחנו מגיעים הביתה, והוא משכיב אותי במיטה, ואני עוד לא מדברת. בבוקר כשאני קמה, הוא איננו. אני כואבת בכל הגוף, ובחזה שלי יש אש חומצית ששורפת לי הכל, אבל לא יוצא לי שום הגה מהפה. אני קמה למקלחת ומתפשטת. נכנסת להתקלח ומבינה שישנתי עם כל זה עלי ובתוכי. הזרע של לירן אצלי בתוך הגוף. אני נגעלת מעצמי. מגרדת ומגרדת את העור שלי ומנסה להוריד את הגועל הזה, שישנתי איתו עלי, כמו חיה פצועה. מזל שלקחתי גלולות, כי מי רוצה ילד מהחרא הזה. אחרי המקלחת אני מנסה להבין מה אני עושה עכשיו, אבל עוד לפני שאני מספיקה לגמור לחשוב, אבי מגיע עם לחם וחלב וגבינה, ואומר: "אה, אני רואה שקמת". שום מילה על אתמול, שום מבט, כלום. כאילו שהכל בסדר. הכל כרגיל. ואני לא מצליחה להגיד כלום. יש לי בתוך החזה צעקה ואני לא מצליחה לצעוק, יש לי בכי בכל הגוף ואני לא מצליחה לבכות. אני לא מצליחה למצוא את הרצון שלי. אני לא מצליחה למצוא שום משפט בתוכי. אפילו לא קול. כמו מתה הייתי. את מבינה את זה בכלל? כן? אפילו אני בקושי מבינה. נהייתי כמו אישה שהנשמה שלה מתה ורק הגוף שלה חי.

מיכה שמחון // Mentalscape , פרט, צילום דיגיטאלי, 100x70, 2012

אני לא עונה והוא מכין לי חביתה וקפה. ואני מנסה לשתות את הקפה ונחנקת. ומנסה לאכול את החביתה ולא מצליחה לבלוע כלום. לא מצליחה להרים את המבט ולהסתכל לו בעינים. והוא ממשיך כאילו כלום. אחר כך הולך לעבודה ואני נשארת בבית. לא מודיעה בעבודה כלום. בעצם לא זזתי מהשולחן בכלל עד שבא מלוכלך מהעבודה בערב. רואה אותי יושבת שם, והדבר הראשון שהיה לו להגיד זה: "לא הכנת אוכל? ככה ישבת כל היום. לא הלכת לעבודה?" אני לא עונה והוא מתעצבן שאני לא עונה וצועק עלי: "למה את לא עונה לי?" ואני לא מצליחה לדבר בכלל, ולא אכלתי כלום כל היום, ובפנים אני מרגישה כאילו יש לי רעל בתוך הגוף ואולי בכלל מקווה שהיה לי רעל. הייתי מתה כבר וזה היה נגמר, כי אז עוד לא הבנתי שהכי גרוע עוד מחכה לי, את מבינה. בחורה יושבת ומרגישה שסוף העולם הגיע, והיא בכלל לא מבינה, שסוף העולם עוד לפניה. תיכף הוא יתחיל להגיע. הוא יבוא בכמויות, בגלים, בלי הפסקה. סוף העולם הוא לא סוף פסוק. הוא סיוט בהמשכים. לפחות סוף העולם שלי היה כזה, אבל באותו רגע עוד לא הבנתי את זה. אבי מקלל אותי והולך להתקלח. מתלבש והולך לקנות אוכל בחוץ. הוא חוזר עם לירן ועוד בחור. הם נכנסים ואת כבר מבינה מה הולך לקרות, אז אני אחסוך לך את התיאור. בעצם חלק מזה ראית אחר כך מהחלון שלך בטח, וככה התחלת לחשוד. מזל ששמת לב בכלל. ככה זה נמשך איזה חודש, אולי יותר, כל פעם היה בא עם עוד חברים. תמיד לירן היה בא גם. אני לא הגבתי כבר בכלל. הגוף שלי היה חלול. כבר לא היתה שם נפש בפנים. בכל הזמן הזה הוא נמנע מלהביט בי. הוא הפסיק להתייחס אלי כמו אל מישהי שהוא אוהב, מישהי שאהב פעם. ואז פתאום הוא לא הגיע יותר. הלך בבוקר לעבודה ולא חזר. אולי הוא נגעל מעצמו. אולי הוא נגעל ממני, שנתתי לכל זה לקרות ולא התנגדתי. אולי הרגיש אשם. בכל אופן אני כבר נגמרתי באיזה שלב. התעלפתי. וכשאת באת, מצאת אותי על הרצפה. את יודעת בכל החודש הזה בקושי אכלתי ובקושי שתיתי. רק רציתי שזה ייגמר. אם לא היית באה, הייתי כבר בטח מתה. עכשיו חזר אלי התיאבון קצת.


נורא רזיתי בכל הזמן הזה. גם כאן לא אכלתי כלום בהתחלה. הגעתי לשלושים ושמונה, ורק אז התחלתי לאכול קצת. עוזרים לי כאן להשתקם. את יודעת, אני צריכה להעיד עוד מעט. אני מקווה שאני לא אתמוטט בבית משפט. בעצם את וההקלטה זה כל מה שיש לי. אני בכלל לא עצרתי אותה. היא נעצרה לבד כשנגמר לי הזכרון בנייד. יש לי משהו כמו יומיים מוקלטים, אולי קצת יותר. לא. אני לא יכולתי להקשיב לזה. העורך דין שלי הקשיב לזה והיה מזועזע. זה מה שאמר לי. איזה מזל שלחצתי על ההקלטה. איזה מזל שאת ראית מהחלון ובאת. כן. אני יודעת. אני תמיד מחפשת את מה שטוב. מה כבר נשאר לי? אם אני אכנס לזה אני אאבד תקווה. זה שאת מתקשרת אלי עכשיו זה מחזק אותי. אני מרגישה שאני לא לבד. לפעמים צריכים בנאדם אחד, אשה אחת, שפשוט תהיה שם ותושיט יד. את יודעת, אני כל הזמן חושבת מה היה קורה אתי אם לא היית באה. יכול להיות שהייתי נרקבת שם על הרצפה, יכול להיות שהוא היה בא עם עוד אנשים, שזה לא היה נגמר. את חיה וחושבת שהכל טוב ושאת בשליטה ושיש לך חבר שאוהב אותך ופתאום הכל מתהפך עליך, הכל נחרב לך על הראש. כמו בית שמפוצצים אותו על יושביו. ואת יושבת שם בתוך הבית, בין ההריסות, ומבינה שאת היא הבית, שאת יכולה להישאר כמו שאת על הרצפה או לקום. להיות חורבה או להיות בית שהתפורר לאבק וקם ונבנה מחדש. ואני מבינה כל אחת שהיתה בוחרת להישאר חורבה, כי גם אני הייתי בדרך לשם. כבר לקחתי כדורים וניסיתי למות, אבל התחרטתי פתאום וקראתי לצוות שייקחו אותי לבית חולים. אני רציתי לחיות. לא וויתרתי.


מיכה שמחון // Mentalscape , פרט, צילום דיגיטאלי, 100x70, 2012

מיכה שמחון // אמן וצלם, מורה בתלמה ילין ומרצה לצילום במכון הטכנולוגי בחולון.

פרסם רומן, שיירה של נמלים בהוצאת גוונים עליה השלום.

הציג שבע תערוכות יחיד והשתתף בתערוכות קבוצתיות רבות בארץ ובחו"ל.

נשוי ויש לו שני ילדים. חי בתל אביב.

3 תגובות

3 Comments


בן חמו לאה
בן חמו לאה
Mar 20, 2023

שלום חברים, זה כספי העדות שלי, אני אחד מאותם אנשים שאמרו, "לעולם לא אתקשר למדיום או קוסם או משהו" כדי לעזור לי לפתור את הבעיות שלי - לפחות את כל בעיות האהבה שלי, אבל יש לי עד לנקודה שבה ידעתי שאני צריך קצת הדרכה, ושמח שמצאתי את האיש הזה בשם DR WAVA. כשכמעט איבדתי את שמואל באחד מאירועי הקרבות המטופשים (הוא נפרד ממני), חשבתי שאיבדתי הכל. אני בוכה כל היום ואני חושבת שזה לעולם לא יחזור אליי שוב. קראתי כל כך הרבה עדויות על כישוף אהבה של ד"ר WAVA, איך הוא עוזר להחזיר פילגש לשעבר. אני שולחת לו מייל במהירות וגם מחזירה את כישוף האהבה שלי לבעלי תוך 48 שעות כאשר נעניתי. וכשהייתי מיואש, הוא לא ניצל אותי. עשית שירות…

Like

Guest
Feb 04, 2023

וואו… מרשים … מתאר כל כך את החוויה של האשה המוכה … בחירת התמונות מדוייקת ומשלימה באופן שמשאיר ללא נשימה

Like

Guest
Feb 03, 2023

כותב מוכשר ומרגש. מדהים

Like
bottom of page