עטופים // 10.2023
מנגנון ההדחקה המפואר שבניתי אבן על אבן במשך שנים כבר לא עובד כל כך טוב.
לפני זה הכרתי את עצמי כמי שישנה טוב, פועלת היטב במצבי דחק, לא מפרפרת, מתפקדת, קשוחה היטב מבחוץ ובטח שלא מתפרקת בקלות. ואז מגיע לו פתאום שבעה באוקטובר בלתי יאומן שכזה, גורר אחריו שובל ארוך של אסונות, ואני מוצאת את עצמי בתפקיד הסבתא כשאזעקה באוויר, רצה עם נכד קטן על הידיים בתל אביב ברחוב לא מוכר למקלט לא ידוע, אירוע שכבר לא אשכח לעולם. ואני בודקת עם עצמי אם זו חרדה ואין לי תשובה. הלב עובד בסדר. גם הראש. יושבת עם הילד הזהוב דבש האהוב הזה, שנצמד אליי במקלט ושואל: "זהו? אפשר כבר ללכת?" וישר מדמיינת את האנשים שבממ"דים שעות וימים בחרדות אין קץ ומבינה שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. ואת שומעת את הניצולים שחוזרים שוב ושוב על כך שבאיזה שהוא רגע הבינו שהם לגמרי לבד, שמה שיציל אותם זה רק הם בעצמם. לבד. בלילות אני חולמת שאני רצה לבד, אף אחד לא רואה אותי, אף אחד לא שם לב אלי, יש סכנות מכל עבר ואני לא מצליחה להגיע למקום מבטחים. אני מתעוררת מהחלומות האלה חלשה ואיטית, קלושה, בלתי נראית, בלתי מזוהה. מי אני בכלל? מי את אחרי השבעה באוקטובר 2023?