הזמן מותיר סימנים בגוף וביכולת הזיכרון של הגוף. הגוף זוכר, ואני מחפשת מישהו שיזכיר לי שיש לי גוף. אני מכילה בגופי הריונות, לידות, הנקה, ורק עמוק בפנים – מכילה אותי. מי אני עכשיו, בהיותי נושאת רק את עצמי? כולם באים לפניי בסדר העדיפויות. אני משנה צורה, מבפנים ומבחוץ, כדי להתאים את עצמי לתבניות החיים של כל מי שבא לפניי – כמו בצק משחק.
חלקים רבים מתוך הפאזל של החיים מרדדים אותי, מבפנים ומבחוץ. אני הקופסא. בתוכי אני אוספת את נקודות המבט של המשתנות של אלה איתם אני חולקת את חיי. בתוכי אני ממשיכה ללדת רק את עצמי, מבחוץ אני בשביל האחר – גוף נשי הממלא את תפקידו. (שובל קלושינר, טקסט, מתוך Dough Play [2022], ווידיאו פרפורמנס)
התערוכה צידו הפרום של הירח, לרגל יום הנשים הבינלאומי, תלמידי בית הספר לאמנות של מכללת סמינר הקיבוצים, באוצרותן המשותפת של ד''ר טל דקל וד''ר הדרה שפלן קצב, בעיתוי מוצלח מאין-כמוהו, הוצגה בסמוך מאוד לזמן בו עלה לאוויר בעיניים שלי, הבלוג של העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר – מנפלאות הארגון המופתי של הקוסמוס בזמן ובמרחב.
הבלוג, תוצר של צורך להתדיינות ולדיאלוג רב-שיחי הדדי כולל, שעלה מהשטח, מחברות וחברי העמותה, אמניות.ים, אוצרות.ים, כותבות.ים, תיאורטיקניות.ים, חוקרות.ים ופְּעִילוֹת.ים, בשדה האמנות ומחוצה לו, יהווה מרחב ביקורתי, שיחני ופולמסני. פלטפורמה, מקום ובמה, נוספת לדיון על אמנות העבר וההווה ברוח הרעיונות והערכים שעומדים בלב העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר.
הבלוג נועד לאתגר, להרחיב, להעמיק ולייצר ערוצי שיח נוספים בנושא אמנות, נשים ומגדר בישראל ובעולם, במטרה לתת משנה תוקף לפעילותן האמנותית, של אנשים, אמניות ואמנים, המבוססת מגדר במחקר האקדמי והציבורי בישראל. כמו-כן מטרת הבלוג להמשיך ולהתעקש על חשיפתם והסרתם של חסמים ומנגנוני דיכוי והדרה באשר הם (על רקע מגדר, גזע, אתניות, מיניות, לאומיות, עדתיות, דת, גיל ומעמד), במטרה לתת ביטוי ישיר ובלתי מתווך (ממותג, ממוין, מקוטלג והגמוני) למגוון הקולות של נשים וגברים הבאות והבאים מקבוצות שונות בשדה האמנות ובחברה בכלל המייצגות בתוכן הִצְטָלְבִיוּת (Intersectionality); הצטלבות בין צורות או מערכות דיכוי, שליטה ואפליה, הצטלבות של שוליות מרובה, שילוב מיצבים והצטלבות מיקומי שוליים של צורות דיכוי, חסמים ומידור מובנה הן על רקע מגדרי והן על רקע גזעני, עדתי, דתי, לאומי, מעמדי, כלכלי, חברתי, תרבותי, חינוכי, פריפריאלי, גילני ומיני. כמו כן, הבלוג שם לו למטרה חשובה לפרסם טקסטים מן העבר (ואפילו העבר הרחוק), בנושא אמנות, פמיניזם ומגדר, שלטעמנו לא זכו להד התקשורתי והמחקרי במידת העומק וההיקף הראויה להם, או למצער אף נשכחו או עומעמו בזיכרון הפרטי והקולקטיבי שלנו.
התערוכה צידו הפרום של הירח, עוסקת בפמיניזם ומגדר כעמדה קיומית יומיומית ואידיאולוגית בהקשרים של זמן ומרחב (הדימוי המטאפורי של הירח), במיוחד בתנאי המאה ה- 21. היא מפנה זרקור אל מחשכי הצד ה"אפל" של הירח. הצד הבלתי ניראה, הנסתר, החשוך, החידתי והבלתי חשוף לנו; צדו של הירח החסום, לכאורה, למבט שלנו מכדור הארץ. ובשפתן של האוצרות לצד "הפרום" שלו. ובהשאלה לצד, למרחב, החברתי השקוף והבלתי נראה למבט שלנו; הצייתני והקונפורמיסטי, הבלתי ספקני, חקרני וביקורתי של רובנו כחברה, המובנת והמעוצבת היסטורית על פי מודלים הגמוניים, פטריארכליים נוקשים וחד-ממדים.
ציר מרכזי מארגן של העבודות בתערוכה, כאמור, מוקדש לממד הזמן, תוהה, מהרהר, מערער, שואל, מתבונן ומתעכב עליו, על היבטיו והשלכותיו. במרכזה של התערוכה, כמו מרחף בחלל התודעה שלנו (הצופים), הדימוי של שעון החול. "במרכז העבודות" נכתב בטקסט האוצרות "ניצבות מחשבות של הזמן החומק כמו חול בין האצבעות, זולג ונשפך ללא שליטה". העבודות מערערות על שלטון הזמן, על הסד המובנה והקשיח של הזמן והמרחב בכלל וזה המגדרי בפרט. במיוחד זה העובר דרך האתר הספציפי של הגוף וקובע במידה רבה את סדר היום שלנו.
ממד הזמן-מרחב במיוחד בקיום הפוסט מודרני והגלובלי, ההיפר-קפיטליסטי והיפר-אינדיווידואליסטי ואגוצנטרי של ימינו, המבוסס על כלכלת הנעורים המיידית – מופעיי ה"אינסטוש", ה"טיק-טוש" וה"טוויטוש", תרבות הניואג', הריטוש, הפילטרים, האפליקציות והפוטושופ – משבשת ומעוותת את תפיסת הזמן; מצד אחד פועלת על התודעה התופסת, חווה ומתנסה כאילו אנו שורים בזמן הווה מתמשך (Progressive), נוכח, אלמותי ונצחי (Immortal). מצד שני מוחקת, מאלימה (מלשון אילמות), מעלימה וממיתה את מה שמחוצה לה (מחוץ לכלכלת הנעורים והפרקטיקות המשמרות והמתחזקות אותה כפנטזיה של נעורים נצחיים), את מה שמתרחש במציאות האמיתית והגולמית, של החיים עצמם החווים והמתנסים בזקנה, במחלות, בסבל, באלימות ישירה, במלחמות, עוני, העדר זכויות, הפליה קונסיסטנטית על רקעים שונים ובעיקר ההרגשה המלווה בתחושת תמידית נירוטית של חוסר, היעדר שלמות וכתוצאה מכך – איום וחרדה.
העבודה טבע הזמן של עדן בנגייב, למשל, מציגה מיצב המורכב מצילום ושקף, עוסקת בקישור החברתי-כלכלי-תרבותי המיידי והכמעט מובן מאליו, בין תפיסת ה"זמן הנשי" (ביטויים של זמן ומרחב המתייחסים לגוף האישה) לבין הזמן ה"טיבעי", האובייקטיבי והלינארי, לכאורה, של התקדמות הזמן במרחב. בדימויים המוצגים מצבי הגדילה והצמיחה מתערבלים, משתלבים, משתקפים ומהדהדים, במקרה של המגדר הנשי, עם נושא ההזדקנות, הקמילה וההתכלות ובזה מפנה האמן זרקור על ההפליה של תפיסת הזמן-מרחב המעוותת על רקע מגדרי, גילני ותרבותי.
העבודה של חן שחר, הפנינים של סבתא, מראה שני תצלומים המציגים שני פורטרטים נשיים חתוכים (מקו האף למטה ועד הקצה התחתון של הצוואר בואך עצמות הבריח); אחת של הנכדה והשנייה של הסבתא. האמנית מספרת שגדלה במשפחה עם אמונות טפלות רבות. אחת מהן, למשל, הייתה האיסור לענוד שרשראות פנינים כיוון שאלו נתפסו כדמעות של נשים יהודיות שנרצחו בשואה. כילדה ניסתה להבין ולכבד את האמונה הזו של סבתה, שכל אחיה נרצחו בשואה, ובפעמים שהפרה את הציווי וענדה, הרגישה שהיא עושה מעשה אסור וחמור. זוג הצילומים מציג את דמותה של הסבתא מדולדלת העור וחרושת קמטים בצוואר, לצד דמותה הצעירה והרעננה של הנכדה, אומנם נטולת קמטים, אך עם סימנים מוטבעים והחתמות, כמו חתכים, שנוצרו כתוצאה של הידוק שרשרת הפנינים האסורה לשימוש. "הקמטים" בגוף הצעיר לעומת המבוגר, אפשר אומנם שהתפרשו כהצבעה על הפחד מזקנה, מן הבלאי הגופני, הנפילה של העור והגרביטציה של הגוף והבשר והשלכותיהם של אלה על פנטזיית דימוי הגוף הנשי והאידיאלי (החלק, מתוח ולא פגוע), משהו כמו בנוסח (המאיים) של אסתטיקת הייצוג המוכרת לנו מפרסומי המכונים לאסתטיקה "לפני – ואחרי". יותר מכך העבודה מבקרת את כלכלת הנעורים באמצעות סטנדרטים של יופי מומצאים ובלתי ריאליים.
טבע הזמן ו־הפנינים של סבתא מהדהדות את התצלום של זהר דדון ללא כותרת, מתוך סדרת הנרות הדולקים והמתכלים, דימוי נפוץ כאות לחלוף הזמן, להתרוקנות, לאין, למוות, להיגדים הדתיים בנוסח "זכור את יום מותך", "ממנטו מורי" (Memento mori) ו"הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל", לואניטאס (Vanitas). ובקיצור לכלום, לאפסיות ולארעיות האנושית לעומת נצחיות האל. בהקשר הנוכחי של התערוכה, ה"אור" שמייצרת להבת הנר הכבויה מצד אחד והצהוב החזק והזוהר על רקע שחור אטום ואפל במסורת ציור "הטבע-דומם" הצפוני והמערבי של המאות ה-16 וה-17 מצד שני, מכוונים להפניית תשומת הלב להבדלים הביולוגיים המובנים והמוסדרים בתפיסת הזמן והמרחב, המאורגנים מבחינה פוליטית, חברתית ותרבותית בין הזמן הנשי, מעין שעון חול ביולוגי מתקתק (שגם הוא דימוי סימלי לואניטאס), לזמן האובייקטיבי, לכאורה, הגברי, הסובלני, הנסלח, המאפשר והנמשך ואולי נצחי של הגבר. הנר המתכלה אפשר שהתפרש והתפענח ברוח הביקורת נגד החברה המעודדת פריון וילודה, אל מול ערכים של קיימות ואקולוגיה, הדוגלים בהפחתת ילודה לטובת שמירה על כדור הארץ.
מלכת הצברים המתים, עבודת המיצב של דנה חרס, מציגה צברים מיובשים וחסרי חיות כמו לכודים, מוטבעים, או משוקעים בתוך גושי שעווה לבנים המונחים על טוטמים והמדמים נרות ענקים דולקים. אולי רמז לריקונה של התנועה הציונית מערכיה הלאומיים בהווה, להתפוררותו של הצבר כסמל לישראליות גברית מיובשת, דקדנטית ולא רלוונטית ולשינויים המהותיים בעשורים האחרונים בתפיסת תפקידי האימהות בכלל, האם המולידה והפוריות בפרט – פחות סוציאליסטית, לאומית וחברתית ויותר אישית, אינדיבידואלית, אינטימית, עצמאית, יצירתית ובלתי תלויה. אם-כי יש לזכור שמודל האימהות הפוסט ציוני והמחשבה על מודלים של אימהות ברוח הפמיניזם של השנים האחרות הצמיח מאליו גם מודלים של גבריות חדשה גמישה, צבעונית ומרוככת יותר.
עבודה נוספת ברוח מונח הואניטאס היא ללא כותרת (2022), מיצב אינטגרטיבי של הגר בן הרוש שעוסקת בנושא כפול ובו-זמני: מצד אחד מחזור החיים המאופיין בשגרה, ומצד שני בשינויים, משברים והרס לא צפוי. העבודה מציגה ערמת אפר, המדמה אין, מוות וכיליון ומעוצבת בצורת עיגול מושלם. הערמה מזמינה את הקהל, כמו בפולחן דתי, להזליף עליה טיפות מים. השבריריות של המבנה וחוסר השליטה הם ניסיון להצרנה של המחשבה שבכל רגע נתון עלול להתרחש עלינו הרס, אובדן וכיליון העלולים כמו להופיע משום מקום ולגלם את הצד ה"פרום", ההרסני והאימתי של החיים, את הלא נודע והבלתי צפוי במלוא עוזו. ובהשאלה את צידו ה"פרום" של הירח.
מבט מרפרר במחקריהן הנפרדים של כל אחת מאוצרות התערוכה, הדרה פלן קצב וטל דקל, מגלה את ההשפעות של המחקרים שלהן, על האמנים והאמניות הצעירים. בין אם המחקר על הקיום הבו-זמני של היות אם ואמנית, רחמנא-ליצלן – א(י)מנית, אם ואמנית – מונח מפתח במחקר של שפלן קצב, מחברת הספר, א(י)מניות – אימהות מביאות אמנות לעולם (2020), או במחקרה של דקל, על נשים, אמנות, זִקנה והדרה של נשים מהשדה האמנותי ובכלל על רקע גילנות, שהתארגן כספר, נשים וזִקנה: מגדר וגילנות בראי האמנות בישראל (2020). הספרים, המקוריים, לטעמי, ופורצי הדרך במחקר הפמיניסטי העכשווי, מגלים שנשים מולידות את אמנותן כשהן קשובות באופן סימביוטי ובמלאות רוחנית וגשמית לתהליכים פיזיולוגים של גופם המתפתח, המתבלה, הנימתח, המתרפה, הקומל, הדועך, המתנסה, החווה, החש והמוחש, הרוכש חיים ונותן חיים כפונקציה של זמן ומרחב גמישים.
עבודה אחרת שעוסקת במגדר בהקשרים של זמן ומרחב ועשויה להדהד את מחקריהן של שפלן קצב ושל דקל, אוצרות ומורות התוכנית לאוריינות חזותית ואוצרות של מכללת סמינר הקיבוצים, היא כיסאות. זוג צילומים של בר איזנברג שמראים שני כיסאות, האחד, כיסא מגלשה אדום בגן השעשועים והשני כיסא גניקולוג חמור וסטרילי (שלא נראה סטרילי ובטוח במיוחד), בחדר הטיפולים. שניהם, למרות ההבדלים הפונקציונאליים, מציגים תהליך של משטור. מעין טקס חניכה נשי של המעבר מהיות ילדה לאישה, מהקיום הילדי לקיום הנשי; תהליך ממגדר, מורכב וההדרגתי, בו כל אחת מאיתנו נחשפת אליו, בעל כורחה, כשהיא חשה על בשרה את פעולותיהם של הכוחות הממשטרים, המארגנים והמסדירים, את הביוכוח (biopower) הפוקויאני (Foucault) והכניסה במנהרת הזמן לעולם שבו, אמרה עליו כבר סימון דה-בובואר, ש"את לא נולדת אישה אלא הופכת לאישה".
מיכל שילוני מציגה תצלום המראה פורטרט מוכפל, דימוי מראה, של אישה בהירת שיער וחשופת כתפיים בעיניים עצומות, ישנה. הדמות כמו מחברת בין קיטש – פרחי בוגונוויליה סגולים שנשרו מהעץ, אבנים, ומוות – תנוחה אופקית ועיניים עצומות. הדימוי המוכפל המציג בבואה ומציאות, דמיון וממשות, פריחה ושלכת, שינה וערות או חיים ומוות מתלכד למעגל זמנים דיאלקטי אחד.
שלום כיתה א', ציור כמו ילדי, נאיבי, בעפרונות עץ של בית הספר מ"פעם", צויר על פי תצלום פורטרט כיתתי ישן של האמן איתי כהן; תבנית קומפוזיציונית מוכרת וכואבת כל כך, של שלב החניכה והמעבר, לעתים טראומטי, מגן הילדים לבית הספר היסודי של הגדולים בכיתה של הכי קטנים, כיתה א'.
הציור-תצלום כמו מנסח ברגישות רבה את המודל הסוציולוגי סמיוטי של התיאורטיקן החברתי וחוקר הספרות רולאן בארת (Barthes). הכתם העגול והכהה בשורה השנייה מלמעלה בצידו השמאלי של הציור-תצלום, הוא הראש של האמן, שהשפיל מבט. ה"פנקטום" (Punctum) של הציור-תצלום, שכמו "פורע", "מפר" ו"מחריג" את הבִיום המוקפד והסדר המופתי של הסצנה כולה. הוא כמו "דוקר", "מחורר", "מנקב" ו"נועץ" סיכה במובנות מאליה של התמונתיות המאוזנת, של ה"סטודיום" (Studium) – פני השטח של התמונה, התבנית השלווה, הנעימה והצייתנית של תמונת המחזור. הקומפוזיציה ההרמונית, המושלמת והמאוזנת, היציבה כל כך של מערכת החינוך. ילדים וילדות מחויכים.ות בתלבושת אחידה בצבעי חום וירקרק פסטלי, מישרים מבט למצלמה (לצלם, לצופים) שלצידם.ן בצד השמאלי עומדת המורה. ה"פנקטום", הראש של הילד שהשפיל מבט, מעניק לתמונה את המשמעות העודפת, את השארית הקטנה ( aקטנה) והחמקנית המהפכת של התמונה. האובייקט הלקאניאני הנחשק שהוא תמיד האיווי של ה"אחר", או ל"אחר" (Other). יש שכבר בגיל הגן או בכיתה א' הרגיש האמן את שונותו. ידע את חריגותו ונצר את סודו. אפשר שפעולת הציור והשחזור על פי התצלום הישן, תתפרש ותתפענח כתהליך פנימי של תיקון. של קבלה עצמית; יציאה מחשכת הארון ואיסוף הקצוות הפרומים אל הצד המואר של החיים – של הירח.
צידו הפרום של הירח, אוצרות: טל דקל והדרה שפלן קצב.
ע. אוצרות: אירה פרוחורובה, אופל פינטו, הדסה יצחקי.
אמניות.ים: דנה חרס, זהר דדון, הגר בן הרוש, בר איזנברג, תום פרסמן, ירדן טסה, שירה קינן, איתי כהן, זיו שטרנברג, שובל קלושינר, נועה זבדי, אריאל קליינמן, נועה קלישוב, עדן בנגייב, חן שחר, אופל פינטו, מיכל שילוני.גלריה "מקום לאמנות", תל אביב, מרץ, 2022.