הנה מוטלות // שבת 7.10
העבודה היא צילום המתעד את השתנות הציור.
שבת 7.10 אני נוחתת מכנס על אבל ושכול למציאות כאוטית, מטלטלת, הקרקע נשמטת, הגבולות נפרצים, הלב נפרץ, ואין מקום בטוח. מימדי הזוועה והאבדן נוחתים עלי גם ביישוב שלי, בבית. 7 נעדרים. למחרת מגוייסת בצו 8 למחלקת נפגעים של צה"ל. רגע אחרי רגע מנסים לבנות חוסן, לתווך ידע להיות יחד אי באוקינוס של כאב צער ויגון.
מתחילה לצייר, מיים על ניירות חד פעמיים, הצורות נוצרות מעצמן. אני ברגע הזה כאן ועכשיו מציירת את הכאב ואת מי שמוטלים לפנינו, ומבינה שאין מספיק נייר גדול להכיל את אימת המציאות, את הנעדרים שהופכים לנרצחים. מציירת שוב ושוב, מתעדת את ההיעלמות, את ההשתנות מרגע לרגע, את ההתנדפות, ההיעדרות ומתחילה מהתחלה על להתייבשות הבאה. היד מציירת את מה שרוצים להיסב ממנו מבט, את מה שלא רוצים לעכל ולהבין. את השורה, ארוכה ארוכה לא נגמרת. המיים פועלים כדיו על נייר והכתם השחור שמשתנה מזכיר שככה זה עכשיו. שעוד רגע יהיה ככה זה עכשיו אחר.
