מדרש סצנה-חזותית-פואטית מפרגמנט מפולש


ביתו של סמואל טיילור קולרידג', Coleridge Cottage, Nether Stoway, יולי 2022, צילום לילך ניישטט בורנשטיין

...


"מדרש סצנה-חזותית-פואטית מפרגמנט מפולש", מאמר שכתבתי בעקבות מי מפחד מקריסטבל? סיפורה של קבוצת קריאה ללילך ניישטט בורנשטיין, הספר שאותו כתבה ניישטט בורנשטיין בעקבות קריסטבל, הפואמה שכתב סמואל טיילור קולרידג' באנגליה במפנה המאה ה-19.

המאמר התפרסם במקור בשוליים רחבים, כתב עת מקוון, עיתון 77 לספרות תרבות וחברה, בפברואר 2019 ומובא להלן בהמשך בגרסתו המחודשת.


בימים האחרונים, בעודי תוהה ומהרהרת לגבי הפוסט החדש שברצוני להעלות לבלוג, חזרתי לקריסטבל, הפואמה השיר הארוך וה"תמוהה", האילוזיוניסטי, המדומיין והפתוח לפרשנויות מתנגשות מצד אחד, בדיוק כשם שהוא יכול להיקרא, להתפענח ולהתפרש כשיר רומנטי וריאליסטי, ברמת הסצנות החזותיות והפלסטיות שלו, אלים ומרתק מצד אחר – מאת סמואל טיילור קולרידג', שאותה תרגמה מאנגלית לילך ניישטט בורנשטיין ב-2011, ושהייתה הגרעין והמסד הרעיוני למסע האישי, הריגשי, הנפשי ולבסוף גם האקדמי והמחקרי של ניישטט בורשטיין במשך 20 שנה ויותר עד הפרסום המיוחל של מי מפחד מקריסטבל? סיפורה של קבוצת קריאה, שהתפרסם ב-2017. לראיון של ניישטט ברונשטיין עם מיא שם-אור בעקבות התרגום.

בזמן שאני קוראת, מתארגנת ומרעננת שורות, לקראת הפרסום המחודש של המאמר שכתבתי ב-2019 בעקבות הספר של ניישטט, אני נתקלת, ממש במקרה, בפוסט שהעלתה לילך על הביקור שלה בחווילה שהיום נמצאת בבעלות פרטית, ושהייתה לפני כ-250 שנה ביתו של תומס פול, רעו הקרוב של קולירדג' שהיה גם שכנו. התמונות הראו קבוצת א.נשים יושבים בחברותא, בחצר על דשא החווילה, ומתענגים על קריאת שירה של אחר-צהרים מלבב ולא פחות מכך על סקונס (Scone), לחמנייה מתוקה עם ריבה ושמנת.

בהתכתבות עם לילך, וגם מתוך שוטטות בדף הפייס-בוק שלה, הבנתי שבאותו ערב גם השתתפה בכנס קולרידג', שהתקיים בסומרסט (Somerset), מחוז בדרום-מערב אנגליה המשופע באגמים מהם, בתוכם ומתוכם, יש להניח, צמחה יצירתו המופלאה של סמואל טיילור קולרידג'. אל הכנס המתקיים אחד לשנתיים, כותבת לילך, והפעם לאחר ארבע שנים מפאת מגבלות הקורונה, הגיעו עשרות חוקרים, סטודנטים ומעריצים של המשורר, המבקר והפילוסוף האנגלי, מכל רחבי העולם. בכנס הקריאה ניישטט את הפתיחה לקריסטבל לקולרידג' בעברית, מתוך התרגום שלה למקור האנגלי.


לילך ניישטט בורנשטיין, בערב קריאת שירה בכנס קולרידג' – קוראת את הפתיחה לקריסטבל לקולרידג' בעברית, סומרסט, יולי 2022, צילום: Adam Neikrik

בהתכתבות עם לילך נודע לי שהיא אמורה, ממש עכשיו, בזמן כתיבת שורות אלו, לבקר בביתו של קולרידג' עצמו – אולי סגירת מעגל, או פתיחה של מעגל ממשי וחיוני חדש, מבחינתה של לילך במסעה הקולרידג'יאני האישי-אינטימי. לי ברור שזה סגירת מעגל במסעי הקולרידג'יאני-ניישטטי, במיוחד לאור צרוף המקרים החף באמת ובתמים מכל ידע מוקדם על תוכניות הקיץ של לילך.לילך בתגובה קראה לזה "הלב המרגיש שלך".


ביתו של מסמואל טיילור קולרידג', Coleridge Cottage, Nether Stoway, יולי 2022, צילום לילך ניישטט בורנשטיין



רוצה לקוות שקריאה ב-קריסטבל לסמואל טיילור קולרידג', ב-מי מפחד מקריסטבל? סיפורה של קבוצת קריאה ללילך ניישטט בורנשטיין, ואולי גם ב-"מדרש סצנה-חזותית-פואטית מפרגמנט מפולש" שלי – יגע ויותיר גם בכן.ם חווית קריאה וצפייה, מפולשת, מפוצלת, רב-קולית, ריזומטית וחזיונית לא פחות מצד אחד, פלסטית, חיונית, שלמה והרמונית מבחינה פואטית-ספרותית וחזותית מצד אחר.


תמונה 1: מי מפחד מקריסטבל? סיפורה של קבוצת קריאה, לילך ניישטט בורנשטיין, תל אביב, גמא, 2017



מדרש סצנה-חזותית-פואטית מפרגמנט מפולש


בעקבות קריסטבל לסמואל טיילור קולרידג' ומי מפחד מקריסטבל? סיפורה של קבוצת קריאה ללילך ניישטט בורנשטיין[1]



לקרוא את קריסטבל[2] לפני 30 שנה היה כמו "לראות דבר אסור": מעשה אהבים, גילוי-עריות…. משהו מושך מאוד וגם מפחיד מאוד…[3]

קריסטבל

הספר מי מפחד מקריסטבל ? סיפורה של קבוצת קריאה (תמונה 1),[4] של חוקרת השירה, האמנות וההיסטוריה לילך ניישטט בורנשטיין, מבוסס על הפואמה קריסטבל (Christabel, 1816), יצירה פרגמנטרית, פרומה, מפולשת, חידתית, רב-קולית, פולמוסנית ובלתי גמורה של המשורר, המבקר והפילוסוף האנגלי הרומנטי סמואל טיילור קולרידג' (Samuel Taylor Coleridge). קריסטבל נכתבה במשך עשרים שנה, במפנה המאה ה-19, ופורסמה במצב לא גמור אחרי שהייה של עשרים שנה נוספות, ב-1816 (תמונה 2).


תמונה 2: קריסטבל, סמואל טיילור קולרידג', תרגום מאנגלית לילך ניישטט בורשטיין, תל אביב, אבן חושן, 2011

הפואמה של קולרידג' מורכבת מהקדמה של המחבר ומשני חלקים. כל חלק מתחלק לגוף ול"סיכום''. החלק הראשון (Part I) פותח בנערה, קריסטבל, שאימה נפטרה בלידתה ומאז היא חיה עם אביה החולה בטירה מבודדת. בחצות הלילה קריסטבל חומקת מתחומי הטירה, אל היער להתפלל לשלום אהובה הרחוק. במפתיע, בצל אלון עתיק (תמונה 3), היא פוגשת את ג'רלדין שמספרת לה כי נחטפה מבית אביה האציל וכי חוטפיה עלולים להשיגה בכל רגע.


תמונה 3: עץ האלון המפואר בין כאלף שנה, העומד ליד החווילה של האחים וורדסוורת, רעיו של קולרידג', מאמצע שנות ה-70 של המאה ה-18, זמן מקביל לכתיבת חלקה הראשון של קריסטבל לקולרידג' ושעליו כנראה התבסס קולרידג' שכתב את הסצנה הגורלית של המפגש הלילי בין קריסטבל לג'רלדין. צילום לילך ניישטט בבורנשטיין, יולי 2022.

השתיים מתגנבות חרש לטירה, אל חדרה של קריסטבל, נזהרות שלא להעיר את האב הישן. בחדר האפלולי, לאחר שקריסטבל מספרת לג'רלדין על אמה המתה מתרחשת סצנה ארוטית; ג'רלדין נכנסת לטראנס בו "היא מפנימה את רוחה של האם המתה" ובמבטה המהפנט ובגופה העירום, במעין טקס גירוש רוחות, משליטה את כוחה על קריסטבל, שנותרת אילמת וחסרת אונים:[5]

בְּקוֹל נָמוּךְ, קוֹדְרִים מַרְאֶיהָ, / אָמְרָה: עַתָּה שִׁמְעִי דְּבָרַי, / בַּמַּגָּע שֶׁל חֵיקִי נָח כִּשּׁוּף הַפּוֹעֵל / וְשׁוֹלֵט בְּמוֹצָא לְשׁוֹנֵךְ, קְרִיסְטַבֵּל! / יוֹדַעַת אַתְּ זֹאת וּמָחָר תִּזְכְּרִי / זוֹהִי אוֹת הַבּוּשָׁה, זֶה חוֹתַם צַעֲרִי; / לַשָּׁוְא תַּחְשְׁשִׁי, / כִּי רַק תֶּחֱסַר / יְכָלְתֵּךְ לְסַפֵּר / שֶׁבַּחֲצוֹת יַעַר / שָׁמַעְתְּ קוֹל שֶׁל צַעַר, / פָּגַשְׁתְּ גְּבִירַת חֵן, יָפְיָהּ כֹּה זוֹהֵר, / הֵבֵאת אוֹתָהּ פְּנִימָה, בֵּיתֵךְ לָהּ פָּתַחְתְּ / לִהְיוֹת מַחֲסֶה מִפְּנֵי רוּחַ דּוֹהֵר".[6]

בסיכום לחלק הראשון של הפואמה (The Conclusion to Part I), של השיר הארוך, המשורר חוזר ומתאר את הפגישה ביער כשנקודת המוצא לתיאורו היא סצנת ההתרחשות בחדר ותמונת הנערות הישנות חבוקות.[7]


החלק השני של הפואמה (Part II) מתרכז באביה של קריסטבל, סר ליאולין (Sir Leoline). הבית ניפתח בבוקר המחרת, עת הנערות יוצאות לפגוש את האב. שזה שומע את סיפורה של ג'רלדין ואת שמו של אביה, סר רולנד (Roland), מתפרץ סר ליאולין ומספר את סיפורו שלו: שני האבות היו ידידי נפש בנעוריהם, עד אשר פרץ ביניהם סכסוך גדול שבעקבותיו נפרדו לעולמים. סר ליאולין מבטיח לנקום בחוטפיה של ג'רלדין ונופל לזרועותיה, בעוד זו מכשפת במבטה את קריסטבל המבועתת וחסרת הקול. ליאולין מצווה על בארד ברייסי (Bracy), משורר החצר שלו, לרכב לאחוזתו של לורד רולנד ולזמן אותו לפגישת פיוס. בניסיון להניא את ליאולין, ברייסי מתעכב ומספר לו משל שנגלה לו אמש בחלומו: יונה מתענה מתפתלת בעשב ללא סיבה נראית לעין, עד שנגלה הגורם לייסוריה – נחש ירוק כרוך על גופה. ליאולין "לא נרמז", כותבת ניישטט בורנשטיין, "גם כאשר קריסטבל מתמוטטת ובשארית כוחותיה מתחננת בפני אביה שישלח את ג'רלדין מביתם".[8] הבית מסתיים כשהאב, סר ליאולין, מצווה על ברייסי שלא להתמהמה וכפי שציווה עליו, לרכב לאחוזתו של סר רולנד. הסצנה החותמת את החלק השני מציגה את האב כשהוא מלווה את ג'רלדין לפתח הדלת, תוך שהוא מפנה את גבו לבתו, לקריסטבל:

פָּנָה מֵעִם עַלְמַת מַחְמָד, / אַבִּיר קָשִׁישׁ, סֶר לֵיאוֹלִין / הוֹבִיל אֶת לֵידִי גֶ'רַלְדִין![9]

בסיכום לחלק השני (The Conclusion to Part II) מוצגת סצנה שאינה מתקשרת אליו וגם לא לעלילת הפואמה כולה; ילד שמינו לא מוגדר שר ורוקד לנוכח אביו שצופה בו. האב שמתרגש ומתמלא שימחה לנוכח המראה, מטיח בבנו מילים קשות. הסיכום נחתם על פי הקריאה של ניישטט "בטיעון הגותי המוקיע את העוול שמוליד זיווג הניגודים".[10]


מי מפחד מקריסטבל ? סיפורה של קבוצת קריאה

התוכן המסתורי, הפנטזמטי, האילוזיוניסטי וההזייתי של הפואמה מעלה שאלות רבות שנותרות פתוחות ובלתי מפוענחות, כמו למשל, למה קריסטבל בוחרת, דווקא, להתפלל בחצות הלילה ביער, ולא בביתה? על מה נסֹב הסכסוך הקדום בין האבות, ליאולין ורולנד? מה הן נסיבות מותה של האם, אימה של קריסטבל? מהו מקור מחלתו של האב ואווירת הנכאים העוטה על ביתו, על הטירה? מה פשר היחס החם שרוכש ליאולין לג'רלדין, על-אף הבעתה שקריסטבל מפגינה כלפיה? מהי הזהות של ג'רלדין? היכן מסתיימת המציאות, הריאליה, ומתחילה ההזיה או החלום ולהיפך? כיצד מתחבר "סיכום החלק השני" של הפואמה לחלק הראשון ולפואמה כולה? וכדומה.


החוקרים והפרשנים של קריסטבל נותרו עם פערים מרכזים בעלילה כפי שעולה מהסקירה ההיסטורית של ניישטט בורנשטיין בחלקו הראשון של הספר. באופן עקרוני, הפרשנים המוקדמים, השמרניים והמסורתיים יותר, נימקו את קריסטבל כיחידה אחת שלמה וקוהרנטית בניסיון לאחד בין מרכיביה. הפרשנים המאוחרים יותר, לעומת זאת, התמקדו "בתהליך יצור המשמעות ולא בשחזורה, בעמדה האקספרסיבית של המחבר ולא בערכים המימטיים של השיר", כותבת ניישטט.[11]


לאחר שני עשורים של חקירה, נבירה, התעמקות והתחבטות בשיר הארוך, בספרות הענפה שנכתבה אודותיו ובניסיון לחלץ את משמעויותיו באמצעות הידע והכלים הספרותיים, הלשוניים, התרבותיים, הפואטיים, ההיסטוריים והביוגרפיים שמספק המחקר האקדמי – ניישטט נקלעת למשבר אקדמי עמוק. היא פורשת מהשדה האקדמי, סמכות הידע ומקורותיו, בחיפוש אחר מודלים אלטרנטיביים לתיאור פעולת הקריאה בקריסטבל. ניישטט מבצעת מהלך חדשני ורדיקאלי; היא פונה לקבוצת קריאה תרפויטית, שכל תכליתה הוא ריפוי באמצעות קריאה ועיון.


קבוצת הקריאה, שאליה הגיעה ניישטט, כוללת חמש נשים מישראל של שנות האלפיים, שניישטט מכנה בספר "קוראות יחפות";[12] כלומר: ספונטניות, "תמימות", חפות מידע אקדמי ויומרה, "בלתי מקצועיות", ו"זרות" לתפיסות המקובלות בשדה הפרשנות הספרותית[13] (Lay reader, Common reader).[14] ניישטט, למעשה, פונה