A` la recherche du temps, de l'espace et du lieu perdus
קורה לי, בייחוד בהיותי בחוץ-לארץ, שאני נתקלת בנשים, אשר לא ראיתין מאז ימי לימודי בביה"ס התיכון הצרפתי של קהיר ותמיד מופתעת אני להיווכח כיצד אנו מכירות זו את זו כהרף-עין. השנים שחלפו, והגון החדש של הארצות אשר בהן אנו יושבות עכשיו, לא מחו את הסימנים הקלושים, שלפיהם יודעות אנו כי השתייכנו פעם לאותו עולם. מוזר, דומה, שאפילו נמשכות אנחנו לאותם מקומות באותה שעה – משל כאילו קבענו לנו מפגש סודי – לאו-דווקא אשה עם חברתה, אלא עם עבר מרוחק ועם רגע מסויים בהיסטוריה, שבהם חלק של איזה נוף פנימי משותף לנו.
(ז'קלין כהנוב, "רוח הזמן", מתוך ממזרח שמש, עורך א' אמיר, תל אביב, יריב חברה להוצאה לאור עם הדר הוצאת ספרים, עמ' 161)
*מסה שנכתבה בעקבות כינוס שהתקיים בבית אחותי, בית של תנועת אחותי- למען נשים בישראל שהוקדש להוגה, סופרת והמסאית ז'קלין (שוחט) כהנוב לרגל יום הנשים הבינלאומי, מרץ 2022. המסה מהווה גם הקדמה ודברי מבוא לקובץ הווידיאו המצורף, אותו צלמה שולה קשת (קשי), לתרגום של "מכתב ממאמה כָּמוּנה",אותו תרגמה רונה משיח, טקסט של רונה משיח בעקבות התרגום וקטע מתוך הספר סולם יעקוב לז'קלין כהנוב שהתאפשר לפרסמו להלן באדיבותה של ד''ר קציעה עלון והוצאת גמא.
טיבעו של הכוח שמשך את קבוצת הנשים – ז'קלין מישראל, דורה מאנגליה, אנרייט שהשתקעה בפריז, תיקווי "הנערה הארמנית היחידה שהייתה בכיתה" שגם היא כמו אנרייט חיה בפריז, רוזי ממונטריאול, איזיס הקופטית ופיאמטה האדמונית והנועזת, חברות מהעבר, מבית הספר הליסה (Lycée Français) בקהיר – לשדה המגנטי הזה של הזכירה, התברר כאשר הן ביקרו בתערוכת האמנות הקופטית, שהתקיימה בארמון הקטן בשאנז-אליזה, בפריז, בחסותו של אנדרה מאלרו (Malraux), שר התרבות הצרפתי, בראשית הקיץ של 1964.
השדה המגנטי של הזכירה הוא זמן-מרחב של עבר ייחודי ומקום ספציפי של נוף פנימי, טבוע בדי. אן. איי של המבנה הנפשי; עבור כהנוב היה זה המודל של מצרים והלבנט בכלל, ותור הזהב היהודי-ערבי-מצרי בפרט, שייצגו הערים קהיר ואלכסנדריה, במחצית הראשונה של המאה הקודמת. ובהכללה מצרים הקולוניאלית, הטרום לאומית, הקוסמופוליטית, הרב-תרבותית והאנטי-נציונליסטית, מצרים של טרום מהפכת הקצינים (1952), המהפכה הלאומנית והמיליטריסטית, שהפתיע את אזרחיה ה"זרים" (יהודים ובני מיעוטים מלבד שיהיו לא מצרים "טהורים") מצד אחד, כשם שהייתה צפויה ומובנת מאליה מצד שני.
ככל שחלפו השנים, כך תרו הנשים, ז'קלין וחברותיה לספסל הלימודים מבית הספר הצרפתי בקהיר, יותר ויותר בחיפוש אחרי מחוזות הזמן, המרחב והמקום האבודים; כמו נפשות תועות בקוורטט האלכסנדרוני של לורנס דראל (Durrell).
כך אנחנו כמו פליטותיו, צלליו המהלכים של הזמן, המרחב והמקום ואולי ה"שדה המגנטי של העתיד", התקבצנו לנו לרגל יום הנשים הבינלאומי בבית אחותי, הבית של תנועת אחותי-למען נשים בישראל התנועה החברתית והפמיניסטית, הפונה לכלל החברה הישראלית (נשים וגברים כאחד), המושתתת על עקרונות הפמיניזם המזרחי, הפועלת ללא לאות לקידום נושאים של צדק כלכלי, חברתי ותרבותי ולהעצמת הסולידריות עם קבוצות ממעמד כלכלי-חברתי נמוך בשיח הציבורי בישראל.
תנועת אחותי-למען נשים בישראל, בחרה השנה (16.3.22), במסגרת הפורמט "קריאה מזרחית" שמובילה שולה קשת (קשי), מנכ״לית התנועה, לציין את יום הנשים הבינלאומי בסימן ובעקבות הזמן, המרחב והמקום (lieu, place) האבודים, החלל הקונקרטי והרוחני, שהותירה אחריה הסופרת והמסאית הדגולה, האם הרוחנית של כולנו ז'קלין (שוחט) כהנוב.
בכינוס בבית אחותי (ברחוב מטלון 70 בתל אביב-יפו) – בית חם המשמש גם כגלריה ומרכז פמיניסטי של תרבות, חברה, מידע, ייעוץ רב תחומי ופעילות תרבותית, חינוכית ואקטיביסטית לקהל מהשכונה ומחוצה לה – נשאו דברים כמה דוברות ודובר אחד, רפאל בלולו, במאי הסרט לבנטינית (Levantine ,2019), שהוקרן בתחילתו של הערב.
ד''ר קציעה עלון סיפרה על ראשית ההתוודעות לכתביה של ז'קלין כהנוב, בהיותה נערה צעירה, מתוך הגיליונות של כתב העת קשת (1958–1977), רבעון לספרות, עיון וביקורת בעריכתו של אהרן אמיר ושכהנוב הייתה מהכותבות הקבועות שלו. "הורי הקפידו תמיד לקנות את כתב העת, הרבה בזכות המסות הנהדרות של כהנוב ואני קראתי אותם בשקיקה רבה", אומרת עלון. "ברור לי היום שמה שהיה מיוחד לקשת היו המסות הפרטיקולאריות-ציבוריות של כהנוב שנגעו בכולנו כל כך עמוק הן ברמה האישית והן ברמה החברתית-פולטית. ציפינו להן (לגיליונות) בכיליון עיניים".
עלון שיתפה גם בחוויותיה בהוצאתו לאור של הרומן היחיד שכתבה כהנוב סולם יעקוב (2014), שערכו לא יסולא בפז, ושיכול ללמד את החברה הישראלית דבר או שניים על מורכבותה של זהות תרבותית ועל סובלנות ואהבת אדם. הרומן שהתפרסם לראשונה בארה"ב בשנת 1951, זמן קצר בלבד לאחר שעזבה כהנוב את מצרים, אף זיכה אותה בפרס. ורק כעבור למעלה מ-60 שנה יצא סוף סוף בתרגום לעברית, הרבה בזכות הוצאת גמא, ההוצאה בבעלותה של עלון, בשיתוף עם הוצאת יד בין צבי. הספר הוא רומן חניכה והיזכרות בדיוני-ביוגרפי רווי וטעון, במיוחד בתובנות מתחום הדעת של ה"לבנטיניות", הפמיניזם ושאלות של זהות בכלל וזהות נשית בפרט, זהות הצומחת על רקע סביבה והוויה, הטרוגנית ורבת פנים; קולות, גוונים, צבעים, לשונות, תרבויות, עמים, לאומים, דתות, מסורות, טעמים, אופנות ועוד ועוד המתכנסים כולם יחדיו כמו למערבולת של זהויות גמישות ומשתנות.
קטע מפרק תשיעי מתוך הספר סולם יעקוב (2014: 194- 201) לז'קלין כהנוב, מובא כאן (בקבוצת הרשימות המצורפות) באדיבותה של ד''ר קציעה עלון והוצאת גמא. הקטע מתאר את היחסים המורכבים והטעונים של הבת ראשל (ז'קלין), בת השש, עם אימה, אליס (איבון). הדיאלוגים הפרוזאיים, לכאורה, בין האם לבת, מבטאים את הקריעה והפיצול, ההיברידיזציה והחיים בין העולמות של המשפחה היהודית-מצרית הממוצעת מבחינה מעמדית, אם כי המשפחה של ז'קלין כהנוב נחשבה לאמידה, בין המסורת והתרבות הערבית והאותנטית של ההורים לתרבות המודרנית, משמע האירופאית, ידיעת השפות אנגלית וצרפתית, הקנייה של "חינוך טוב", "נימוסים טובים" (שם) וחינוכם של הילדים בבתי ספר "זרים".
רונה משיח מתרגמת, חוקרת פמיניזם ומגדר, תרבות ואמנות בת זמננו, קראה במפגש מתוך המסה "מכתב ממאמה כָּמוּנה" (1968) לז'קלין כהנוב, אותה תרגמה משיח ברגישות רבה. המסה הופיע במקור בספר האימהות שלנו, 20 שנה לאחותי – תנועה פמיניסטית מזרחית (סתיו 2020), גיליון מס' 38 של כתב העת הכיוון מזרח. גיבורות המסה הן שתיים או אולי שלוש מתוך הנשים במשפחה; אמה של ז'קלין, איבון שוחט לבית שמלא, מאמה כָּמוּנה, הסבתא-רבתא החורגת של ז'קלין ובהבלחה גם חאתונה, סבתה של כהנוב מצד אביה, ששמה אומנם לא מצוין מפורשות, אבל היא מגיחה לרגע, כסמל לדור נוסף של גיבורות משפחה. וזה הודות לסיפורה האישי והמרתק במסע שלה, מעירק למצרים עם ילדיה, בעקבות בעלה, בשלהי המאה ה-19. מסע המסתמן כספור של אומץ ותושייה יוצא דופן.
המשותף לשלושת הנשים היא חווית ההגירה של משפחה מזרחית פטריארכלית שנשותיה מנפצות קלישאות וסטריאוטיפים, "אודות אִמהוֹת שטורחות על סירים מהבילים של אוכל מנחם או ילדים שסובלים מנחשלות בשל עוון הבורות של הוריהם", כותבת משיח במסה שחיברה בעקבות התרגום לכהנוב (שם עמ' 155). מה שמאחד את שלושת הדורות של הנשים; הסבתא-רבתא, האם והבת, היא דווקא האהבה הגדולה לקריאה והתשוקה למילה הכתובה.
"כהנוב", אומרת לנו רונה משיח, "כתבה בכנות מכמירת-לב על פוטנציאל הדו-קיום הסובלני של הזהות הלבנטינית, כמו גם על השבר שגלום בו. אך הכמיה שלה להציב את הלבנטיניות כדרך האמצע בין מזרח למערב, וכחזון לעתיד בו מדינת ישראל תשתלב במרחב המזרח-תיכוני, לא מסתירה חוויה עמוקה של זרות והגירה שאין לה סוף, חוויה שהייתה מנת חלקה עד יום מותה" (שם, עמ' 153).
שתי המסות המקוריות – התרגום של משיח ל"מכתב ממאמה כָּמוּנה" והמסה שכתבה המתרגמת בעקבות התרגום כפי שהופיעו לראשונה בספר האימהות שלנו, 20 שנה לאחותי – תנועה פמיניסטית מזרחית (סתיו 2020), עורכות ל. א. סידס וש. קשת (קשי), כתב העת הכיוון מזרח, מס' 38, הוצאת אחותי-למען נשים בישראל – מובאות כאן לפניכן.ם (בקבוצת הרשימות המצורפות).
דוברת מעניינת ומרגשת נוספת הייתה ענת רוסק, בת משפחה של ז'קלין כהנוב (בת דודה שנייה), שספרה על חוויותיה מ"הדודה ז'קלין הקטנה בממדיה הפיזיים אבל הגדולה מהחיים". ענת רוסק סיפרה על המפגשים המשפחתיים והאינטימיים של אימה ושלה עם ז'קלין, הארוחות המשותפות, הישיבה בבתי קפה, הבילויים בתיאטרון, בקונצרטים ובקולנוע, אולי קצת כמו בימיה הזוהרים של קהיר, ובמיוחד בהופעה החיצונית של האישה הקטנה-גדולה עם הנפש הקסומה והעוצמתית; "תמיד הייתה לבושה בטוב טעם. בחורף נהגה לצאת מהבית עם כובעים אופנתיים" מספרת רוסק. "ההופעה שלה במרחב הישראלי, ואפילו התל-אביבי, תמיד משך תשומת לב ומבטים רבים הופנו אליה. היא נראתה אחרת, מטופחת, אלגנטית ושונה בנוף העירוני היומיומי שסבב אותה ואותנו".
אחרון הדוברים היה הבימאי רפאל בלולו ששיתף במחקר המרתק שעשה בעקבות הסרט לבנטינית, מתוך סדרת העבריים ושאותו הפיק יאיר קידר. הסרט מתחקה אחר תחנות בחייה של כהנוב (מצרים, ארה''ב, פריז וישראל) בניסיון להבין את שורשי הפוטנציאל הגלום במונח "לבנטיניות" או בקיום הלבנטיני כפי שכהנוב חשבה אותם. בלולו שילב בסרטו קטעי ארכיון מרגשים עם מפגשים וראיונות שערך עם דוברות.ים שונות.ים, בני משפחה קרובים (לורה האחיינית מפריז), חברות וחברים מהארץ וממצרים, פרשנים, היסטוריונים (דוד אוחנה שהמחקר בהקשרה של כהנוב חייב לו הרבה) ואנשי ספרות (נסים קלדרון וחיים באר).
באחת הפסקאות הסוגרות את "רוח הזמן", המסה שמתוכה מובא הציטוט לעיל הפותח את החיבור (הנוכחי), כותבת כהנוב, כמו מפיה של פיאמטה, אחת מהחברותיה, שנזדמנה גם היא למפגש הבלתי יאמן הזה, שזימן להן הקוסמוס, בתערוכת האמנות הקופטית בפריז –
היית צריכה לכתוב עלינו באותה לשון סתרים הקרוייה עברית. אז אולי תגענה לחישות-הרפאים שלנו לאזני אלה שיפקדו את מלכות הצללים האבודה של זכרונותינו... מעשה פסיפס של נשים, אבן אחת קטנה, מלה אחת קטנה, בזו אחר זו. אנו חומר טוב ל'דיוקני צעירות חנוטות' של העתיד, אינך סבורה?
(שם, עמ' 173)
אכן!
אנו צלליות תועות בהווה, מכוח השדה המגנטי, של "דיוקני צעירות חנוטות" אלה של עבר, הפונה ברוחו לעתיד. ואת כל זה ניתן לזקוף במידה רבה גם לסופרת רונית מטלון, שאין ספק שרוחה ריחפה בחלל החדר, בבית שלנו, בבית אחותי. גם היא בת להורים ילידי קהיר, מהגרים זרים בארצם, שהגיעו לארץ בתחילת שנות ה-50. מטלון העלתה במידה רבה מחדש את כהנוב לתודעה ולשיח הספרותי והאינטלקטואלי הרבה בזכות הרומן זה עם הפנים אלינו (1995), שכלל שניים ממסותיה של כהנוב, שהיו המסגרת, המסד הרעיוני וחלק אורגני מהעלילה והספרות המטלונית בכלל.
המפגש בבית אחותי היה רב-שיח אינטלקטואלי ומרגש וניסיון לדון ולברר מחדש, בפעם המי יודע כמה, נושאים ומונחים מרכזיים בהגותה של כהנוב ובראשם כמובן את המונח "לבנטיניות" הכל-כך ברור כשם שהוא כל כך חמקמק, בלתי מובהק, מסועף, גמיש וריזומטי (Rhizome), שלעיתים נידמה כתמהיל של הפכים והתנגשויות, ציבורי ואינטימי, גברי ונשי, אינטלקטואלי ורגשי, פיזי ורוחני, גופני ונפשי, לוקאלי וגלובלי, ערבי, יהודי ונוצרי, שספק אם ניתן להבינו בכלים רציונאליים. אולי זהו בכלל המסע הסיזיפי של החיפוש הפרטי שלנו, שלי, שלכן.ם בעקבות הזמן-מרחב והמקום האבוד שלהן, של אימהותינו המגיעות משם, מקהיר הקוסמופוליטית, כסימן וכקוד של אוטופיה אבודה לעד.
את הערב ארגנה והפיקה שולה קשת (קשי), מנכל"ית תנועת אחותי-למען נשים בישראל, אמנית, אוצרת, מחברת ואקטיביסית שניתן לרשום לזכותה לא מעט הישגים פוליטיים וחברתיים ממשיים וידה עוד נטויה.
ד''ר זמירה פורן ציון שלנו, חוקרת ספרות ואמנות, אמנית, עוסקת בתחום התיאטרון והפרפורמנס, הקשיבה והעניקה מקום במיומות וברגישות רבה לקולות הרב-גוניים; המבטים והפרספקטיבות של התזמורת הרב-קולית, עלינו. כמעט לכל אחת מאיתנו היה מה לומר ולשתף על המקום שהאישיות-תופעה הנשית, האצילה והמפוארת, המעניינת ורבת הסתירות הזאת בשם ז'קלין (שוחט) כהנוב, פגשה אותה.
שולה קשת, המארחת שלנו בבית אחותי צלמה והקליטה עבורנו את האירוע המובא כאן לפתחכן.ם (ראו קבצים מצורפים).
